עבודת סמינריון אשר בוחנת את השיקולים והאינטרסים של איראן וישראל אשר נועדו לקדם היחסים בין שתי המדינות בין השנים 1979 – 1949.

מסכת היחסים החשאית בין ישראל לאיראן אשר נמשכה 25 שנה, נקטעה עם עלייתו של המשטר הפונדמטליסטי בראשות איתאללה חומייני בשנת 1979. ההכרה האיראנית בישראל היתה אומנם דה-פקטו – הכרה עובדתית בעלת משמעות מעשית, ואכן המשמעות המעשית היתה רחבה ועמוקה, כשרמת השת"פ בין המדינות גלש לתחומים רבים ונמשך כשלושים שנה. הסיבה לחשאיות היחסים בין ישראל לאיראן בין השנים 1949-1979, הייתה למנוע ככל האפשר תגובות חריפות וקיצוניות מצד המדינות הערביות במזה"ת הסובבות את ישראל והשכנות לאיראן, ונטרול הלחץ הערבי לניתוק יחסים אלה.

בתקופה הנדונה (1949 – 1979), היה נתק מוחלט ויריבות מתמדת בין ישראל לרוב מדינות ערביות ואסלאמיות, אך בין איראן לבין ישראל, נוצרה מערכת יחסים הדוקה, תוך קיום מסחר הדדי. הסיבות לידידות ולשיתוף פעולה מפתיע זה נבע מאינטרסים רבים אשר מהווים מוקד עבודה זו.

מעמדן הגיאופוליטי של איראן ושל ישראל כפה עליהן לשתף פעולה בתחום המדיני והצבאי נגד אויבים מבית ומבחוץ ומכאן נוצרה ידידות את בין העם האיראני, השאה ומשפחתו לבין מדינת ישראל וישראלים רבים ואכן במהלך 25 השנים הנדונות (1949 – 1979), נבנתה מערכת מסועפת של קשרים בין איראן לישראל בכול התחומים: המדיני, הדיפלומטי, הכלכלי, הצבאי, המודיעיני, התרבותי, הדתי, המדעי ועוד. השגרירות הישראלית בטהרן הייתה למוקד של פעילות אינטנסיבית ואילו ישראל זכתה למקור נפט בטוח. ישראל מצידה העניקה לאיראן ייעוץ והדרכה בתחומים מגוונים, חברות ואנשי עסקים ביצעו באיראן עבודות בקנה מידה עצום, ישראל סייעה לאיראן בשעת צרה ואסון ואילו איראן עמדה לצידה על אף הסכסוך הישראלי הערבי האזורי והובילה לפריצת טבעת החנק הערבית שאיימה על ישראל. כמו כן, אין להתעלם גם מתפקידה של ארה"ב באזור שביקשה לרכוש לה ידידים במזה"ת שרובה – מדינות ערב, היו נתונות להשפעה סובייטית, ועל כן ארה"ב ניסתה כבר בשנות ה-50, לקרב את המדינות הלא ערביות באזור רגיש זה-תורכיה, איראן וישראל, אליה כדי שיעמדו מול הגוש הסובייטי ולימין ארה"ב.
שאלת המחקר:
עבודה זו תבחן את השיקולים והאינטרסים של איראן וישראל אשר נועדו לקדם היחסים בין שתי המדינות בין השנים 1979 – 1949.