הזכות לשביתה המוכרת כזכות אדם חברתית הנה ערך מהמעלה הראשונה ומעוגנת כחוק יסוד במדינה ובנוסף חייבת המדינה לאוכפו בשל החתימה על האמנה האוניברסלית.

עבודה זו תבחן את הזכות לשבות ולהשבית בישראל כמדינה, אשר חברה באמנות זכויות האדם. במסגרתה נדונה זכות השביתה וההשבתה במדינת ישראל על רקע אמנת זכויות האדם.

השביתה הנה אמצעי חשוב במאבקם של העובדים להשגת זכויות ושיפור בתנאי העבודה. כאשר קיים קונפליקט בין המעסיק לעובדיו בד"כ העובדים ישתמשו באמצעי זה.

זכות השביתה במדינת ישראל הנה זכות יסוד מוכרת של עובדים במשטר דמוקרטי וזכות אדם חברתית כחלק מזכויות היסוד של חופש ההתאגדות. ישראל מכירה בזכותה של עובדים לשבות ולהימנע מעבודה באים נפגעו תנאי עבודתם.

לפסיקת בתי המשפט תפקיד חשוב בקביעת כללי המשפט בכל הנוגע לקיומה של השביתה. פסקי הדין כוללים הלכות המפרשות את הוראות חוקי העבודה וכן הלכות המעצבות את הכללים שלפיהם צריכים השובתים לנהוג. כמו כן השפעת הפסיקה ניכרת במיוחד כשמדובר בנקיטת צעדי מאבק מקצועי של שביתות בידי ארגוני העובדים מאחר ובתחום זה החקיקה אינה מתייחסת עדיין לכל ההיבטים. הפסיקה קבעה שורה ארוכה של כללים משפטיים, כגון מה היא השביתה, סוגיה, מגבלותיה ועוד.

מערכת המשפט בישראל לא ממהרת להוציא צווי ריתוק וצווי מניעה ולרסן שביתות אף שאינן חוקיות, ככל הנראה מאחר שהשופט שדן בעניין עומד מול חוקיות השביתה אל מול הפרת זכויות האדם ובדרך כלל החלטתו נקבעת תוך שמירת זכויות יסוד אלו.
במסגרת עבודה זו נדונה זכות השביתה וההשבתה במדינת ישראל על רקע אמנת זכויות האדם.

ממצאי העבודה מעלים בין הית את המסקנות הבאות :

• ישראל חברה וחתומה על האמנה האוניברסאלית של זכויות האדם .
• ישראל עיגנה בשנות ה – 90 שני חוקי יסוד , אשר מעגנים את הכרתה בזכויותיו הבסיסיות של האדם – חוק יסוד כבוד אדם וחירותו וחוק יסוד חופש העיסוק.
• זכות השביתה מהווה זכות אדם בסיסית על האמנה האוניברסאלית לזכויות האדם.