בראשית שנות ה-2000, כחלק מתוכניות שונות להבראת המשק, חלה תפנית לרעה במדיניות הרווחה (ירידה בתשלומי העברה) הנפגעות העיקריות מן המהלכים הללו היו משפחות חד-הוריות, קשישים, וקבוצות מוחלשות אחרות.

סקירת הספרות הנוכחית בוחנת מהו הקשר בין תגמול מקצבת זקנה לבין קיום אורח חיים מתחת לקו העוני.

מהקמת המדינה עד אמצע שנות ה־ 50 נתפס העוני בישראל בעיקר כמחסור בצרכים חומריים חיוניים. מכאן גם גובשה המדיניות החברתית כבאה לתת מענה לצרכים החומריים הבסיסיים של אזרחי המדינה.

בספרות קיימות גישות שונות למדידת עוני, כאשר המרכזיות הן הגישה היחסית והגישה המוחלטת.  מדד העוני המוחלט מתייחס למדידת ההכנסה של משפחה כאמצעי הטוב ביותר להבחנה בין עניים ללא עניים. גישה זו רואה בתופעת העוני מצב של חסך מוחלט בו משפחה או יחידים אינם יכולים בשל גובה הכנסתם, לרכוש סל מוצרים בסיסיים החיוניים להבטחת תנאי חיים מינימליים.

מדיניות חברתית הנה פונקציה של אידיאולוגיה הנעה בין תפיסות אידיאולוגיות ניאו-ליברליות, הגורסות שלמדינה תפקיד מצומצם בקידום הרווחה החברתית ושמנגנוני השוק ייטיבו את מצב הכלל, לבין תפיסות סוציאליסטיות וסוציאל-דמוקרטיות המעודדות מעורבות נרחבת של המדינה.

כיום בעיית שיעור העוני בישראל, מהגבוהים במערב, כאשר המחקרים בתחום מצביעים על ההשתתפות בכוח העבודה כאחד הגורמים המרכזיים הקשורים בעוני,כלומר, פרטים שאינם עובדים מצויים בסיכון לעוני ולתלות במערכת הרווחה.שיעורי העוני במשקי הבית הכוללים מבוגרים היו גבוהים באורח ניכר מהשיעורים בקרב משקי הבית הצעירים

בחינת מצבם הכלכלי של בני 50 ומעלה בישראל בהשוואה ל-11 מדינות אירופה העלה כי הממצאים על דפוסי התעסוקה והפרישה מלמדים שישראל נמנית עם המדינות בעלות השיעור הגבוה של עובדים.