עבודה זו עניינה בספורט ובפעילות הגופנית והקשרה למסוגלות עצמית ובעלי ADHD בקרב אוכלוסיית בוגרים. הספורט גדוש באפשרויות למפגש, ללימוד, לשינוי ולגילום של ערכים שונים בין אם מדובר בספורט יחידני או ספורט קבוצתי.

מטרתו של המחקר הנוכחי הייתה לבחון האם קיים קשר בין פעילות גופנית (ספורט יחידני וספורט קבוצתי) לבין הפרעות קשב וריכוז ומסוגלות עצמית?

חוויות הספורט מושפעות על ידי הדינאמיקה המבנית של ענף הספורט המסוים, טבעה של מערכת היחסים הבין-אישית המתפתחת בין הספורטאים ואיכות וסגנון האימון. סוגי הספורט נחלקים לסוגים שונים קבוצתי ויחידני (אישי), ספורט עם מגע וללא מגע ישיר, ספורט של נוער ושל מכללות, ספורט של נשים וגברים ובעיקר ההבדל בין ספורט תחרותי ולא תחרותי (עממי).
בעבודה הנוכחית נבדק הקשר בין פעילות גופנית (ספורט יחידני/קבוצתי, הפרעות קשב וריכוז ומסוגלות עצמית.

הבדיקה נערכה בקרב נחקרים אשר חלקם אובחנו בלקות למידה/הפרעות קשב וריכוז והיתר אינם בעלי לקות כלשהי. המדגם כלל גברים ונשים, בני 32 בממוצע, רווקים ברובם, עירוניים ובעל השכלה תיכונית ואקדמית לרוב. מרבים המשתתפים נמצאו כעוסקים באופן תדיר בספורט בעיקר בריצה, אופניים ריקוד ועוד.

כלי המחקר כלל שאלון ובו 2 חלקים: שאלון פרטים סוציו דמוגרפיים ו-שאלון מסוגלות עצמית.
הבדיקה כללה שלוש השערות המחקר:
1. קיים קשר חיובי בין מידת תדירות הפעילות הגופנית לבין מידת תפיסת המסוגלות העצמית.
2. פעילים ספורטיבית בענפים יחידניים הינם בעלי תפיסת מסוגלות עצמית רבה יותר מפעילים בענפים קבוצתיים.
3. בעלי הפרעות קשב וריכוז הם בעלי תפיסת מסוגלות עצמית מועטה יותר מאשר אלו שאינם לוקים בהפרעות קשב וריכוז.
ממצאי העבודה העלו שתי מסקנות עיקריות והן כי קיים קשר חיובי בין מידת תדירות הפעילות הגופנית לבין מידת תפיסת המסוגלות העצמית וכן פעילים ספורטיבית בענפים יחידניים הינם בעלי תפיסת מסוגלות עצמית רבה יותר מפעילים בענפים קבוצתיים.