עבודת סמינריון אקדמית הבוחנת
את הקשר בין עלותן הכלכלית של השביתות בישראל לבין התוצר.

השביתה היא פעולה קיבוצית מתואמת של העובדים שיש לה קיום רק אם היא מושתתת על יחידים שמהם מורכבת קבוצה". במדינת ישראל השביתה אינה מעוגנת בחוק כאחת מזכויות האדם או האזרח הבסיסיות , כאשר בחקיקה הישראלית אין בעצם חוק המקנה לאזרחים (באופן פוזיטיבי) את הזכות לשבות. עם זאת זכות השביתה הוכרה בפועל הן בחקיקה והן בפסיקה המשפטית. על שביתה או סכסוך עבודה, במקום העבודה, יכול להכריז רק ארגון עובדים המייצג את רוב העובדים שהסכסוך נוגע להם. לדוגמא, הכרזה על שביתה במשרד ממשלתי, יכולה להכריז, רק הסתדרות העובדים הכללית החדשה – הסתדרות עובדי המדינה. כמו כן, בית הדין נוטה להוציא צו מניעה על מנת להבטיח ציות לכללי המשחק המשפטיים כאשר: א) השביתה בלתי-לגיטימית, ב) השביתה בלתי-מוגנת, ג) לא ניתנה הודעה מוקדמת של 15 יום בטרם פרצה השביתה , ד) ההודעה לא ניתנה ע"י הזרוע המתאימה בארגון העובדים או לא קיבלה את אישור הארגון ,ה) כאשר יש סעיף שקט תעשייתי בתוקף בהסכם קיבוצי.
בישראל, לאורך שנותיה, פרצו שביתות רבות : שביתת עובדי משרד החוץ בינואר 2011, שביתת הפרקליטים ב-2010, שביתת הסגל האקדמי הבכיר ב-2007, שביתת הנמלים ב-2004, שביתת הרופאים הגדולה ב-1983 – אלה כמה מהשביתות הבולטות בהיסטוריה של מדינת ישראל, ואליהן מצטרפות גם השביתות ה"כמעט קבועות" ברשויות המקומיות, בביטוח הלאומי, בכלל המשק וכיו"ב.
העבודה הנוכחית תבחן את הקשר בין עלותן הכלכלית של השביתות בישראל בין השנים 1995- 2010 לבין התוצר.