הגישור הנו כלי לניהול משא ומתן וליישוב סכסוכים. כלי זה נוצר בעקבות התפרצויות אלימות אשר הותירו את השלטונות, לרבות בתי המשפט, חסרי אונים. לאור האמור, החלו ניסיונות לאתר שיטות חדשות להסדרת מערכות היחסים.

הסקירה הנוכחית דנה בסוגיית הגישור ככלי לפתרון קונפליקטים, הסגנונות השונים לניהול הקונפליקט, התנאים להצלחת הגישור, האפקטיביות הטמונה בו ויכולתו להוביל לשביעות רצון של הצדדים. כמו כן, מגדירה את המושגים הרלוונטיים.

הליך הגישור ידוע ככלי ליישוב קונפליקטים שלא באמצעות בית המשפט . הגישור, מעצם מהותו, חותר לקבלת החלטה המקובלת על שני הצדדים בקונפליקט . הליך זה מתייחס לשני סוגי גישור: "גישור פורמאלי"- בו כל המעורבים מודעים לכך שהם שותפים להליך של גישור, ברורה להם זהות המגשר וברור להם תפקיד. "גישור ספונטאני" – הליך שבו המגשר הינו צד לקונפליקט.

במסגרת ארגון, שילובו של כלי הגישור לניהול קונפליקטים, הכרחי לא רק כדי להשיג מטרות, אלא גם כדי לשפר את התפקוד של הארגון, את יעילותו ואת רווחיותו. ההצלחה בכך תלויה בעומדים בראשי הארגונים ובשילובו האופטימאלי של כלי הגישור, תוך התאמתו לאסטרטגיית הארגון ולתרבותו