הסוכרת היא, תסמונת בה חילוף החומרים ( בניין ופירוק ) של הפחמימות (הסוכרים) מופרע .בעת הארוחה, אנו מספקים לגופינו פחמימות, הגוף אמור לפרק את הפחמימה למולקולות של גלוקוז (סוכר ענבים).

סקירת ספרות  בה נבחן הקשר בין מחלת הסוכרת לבין הפעילות הגופנית אשר תפקידה לתרום ליציבות הטיפול במחלה.

מאז שנות ה- 80 ואילך הקבוצה אמריקאית וארגון הבריאות הבינלאומי קבעו כי קיימים שני סוגים עיקריים של סוכרת: סוכרת מסוג I  (IDDM) , התלויה באינסולין , וסוכרת מסוג II (NIDDM) , שאינה תלויה באינסולין

השימוש הטיפולי בפעילות גופנית כטיפול לחולי סוכרת נזכר לראשונה בשנת 600 לפנה"ס, במאה ה- 18 סברו הרופאים כי אכן פעילות גופנית עשויה לשמש כדרך טיפולית לחולי סוכרת וזאת עוד לפני גילוי האינסולין. במאה ה – 19 חלה דעיכה בטיפול בחולי הסוכרת באמצעות פעילות גופנית ואילו במאה השנים הארונות הודגשה מחדש חשיבות הפעילות הגופנית להורדת רמת הסוכר בדם.

הפעילות הגופנית מאזנת את רמת הסוכר בקרב חולי סוכרת נעורים, בתנאי שניתן להם טיפול מתאים באינסולין . כאשר יש התאמה בין צריכת המזון, כמות האינסולין, רמת הפעילות גופנית והדרכה פסיכולוגית, ניתן להגיע לרמת איזון טובה. הפעילות הגופנית , מלבד שיפור האיזון, מגבירה את פעילות האינסולין, מונעת השמנה, מפתחת שרירים, מאפרת גדילה תקינה, משפרת את איכות החיים ועוזרת במניעת סיבוכים.

פעילות גופנית בקרב חולי סוכרת עלולה להוביל לידי השפעות שליליות ולכן יש לבצע הערכה רפואית מלאה לכל חולה וחולה סוכרתי לפני הפעילות הגופנית.  הערכה זו נועדה לבדוק הימצאות סיבוכים באותן מערכות שעלולות להיפגע אצל חולי סוכרת ושפעילות גופנית עלולה להחמירן עוד יותר.