בשנת 1948, השנה בה קמה מדינת ישראל, התרחשו התפתחויות משמעותיות במפה הפוליטית של המדינה, כאשר באותה שנה הוקמה גם תנועת החרות, שהגיחה מהמחתרת על הקמת מדינה, קרי: ארגון אצ"ל. מנחם בגין, מפקד האצ"ל הודיע ​​על הקמתה במוצאי שבת, 15 במאי 1948, יום לאחר שהוכרזה הקמת המדינה.

העבודה הנוכחית תדון בקשר בין מחאת ואדי סאליב לבין מעמדו הפוליטי של מנחם בגין

השסע העדתי שבין מזרחיים לאשכנזים התבסס והתרחב עם קום המדינה, כאשר  פערים עדתיים יצרו ניכור, ריחוק והבחנה בין עולי המזרח לבין הוותיקים, "המערביים"

העולים יוצאי עדות המזרח תוארו על ידי המנהיגים המערביים כבעלי תרבות נמוכה. זו הייתה גם הסיבה לכך שלא הצליחו להשתלב בחברה הקולטת,  אשר חשה סלידה לאור המנטליות והמנהגים השונים בעיניה.

ההוצאה של מפלגת חירות מחוץ למחנה (סיסמתו של בן גוריון: "בלי חירות ומקי")  שיחקה לידי תנועת החירות, הציבור המזרחי הפנה את זעמו כלפי השלטון מפאי ובגין השכיל לנצל את העם לצרכים פוליטיים. הוא מצא את הנתיב לליבותיהם של המזרחיים וכך הצליח להכפיל את כוחו בבחירות בשנת 55

בחירתו של מנחם בגין בשנת 1977 יצרה שיח אתנו-לאומי חדש, שגייס את הישראלים בשוליים החברתיים-כלכליים של החברה לתמוך בימין. מנחם בגין הצליח לשלב את המזרחים בזהות הישראלית על ידי הרחבת הגדרתה לכלול כל ישראלי יהודי וכי מחאת וואדי סליב שמשה כגורם מניע, גורם תודעתי, ציבורי לטיפול בפערים בין אשכנזים ולמזרחים.

שאלת המחקר  תבחן באמצעות מחקרים וספרות את השאלה האם קיים קשר בין מחאת ואדי סאליב לבין מעמדו הפוליטי של מנחם בגין במהלך שנות ה-70 וה-80 ? שאלה זו מעניינת לאור הטענה כי מפלגת חירות בראשותו של בגין הייתה לא לגיטימית עבור רבים, שכן בגין, מנהיג האצ"ל לשעבר נתפס כפשיסט, טרוריסט