פרישה מוקדמת הנה פרישה המתאפשרת כאשר הארגון ממשיך במתן קצבה מוקטנת מהשכר למשך מספר שנים מוגדרת (5-10 שנים) וזה מהווה תמריץ לפרישה. הפרישה המוקדמת מאפיינת עובדים הנמצאים בשיא פריחתם ואף לעתים הם אלו הפונים לקריירה שנייה.

סקירת ספרות הבוחנת את תופעת הפרישה המוקדמת על היבטיה השונים תוך התייחסות לקשר בין המאפיינים הדמוגרפיים של העובדים לבין ההחלטה על פרישה מוקדמת בקרב עובדי המגזר הציבורי והפרטי.

בדיקת סוגיית הפרישה המוקדמת בקרב מורים במדינות שונות בעולם מעלה כי למעט גרמניה וצ'ילה, יש אפשרות לפרישה מוקדמת, וברובן אין צורך במינימום של שנות עבודה כדי לממש זכות זו. במדינות שבהן נדרש מינימום שנות עבודה כדי לצאת לפנסיה מוקדמת, הוא נע בין חמש עשרה לשלושים שנה.

הפנסיה המונהגת במגזר הציבורי היא  פנסיה תקציבית כאשר העובד צובר שני אחוזי קצבה והגובה המרבי של אחוז הקצבה הניתן לצבירה הוא  70אחוזים, למעט מקרים מיוחדים.

הפנסיה התקציבית (שוטפת) מוסדרת בחוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], התש"ל-1970, ונהוגה עבור עובדי המדינה שהתקבלו לעבודה עד שנת 1999.

נמצא כי הרצון לדחות את גיל הפרישה עולה עם הגיל. כלומר ככל שמתקרבים לגיל הפרישה , קיים הרצון לדחות את הפרישה. מכאן שקיים קשר שלילי בין גיל לבין ההחלטה לפרישה מוקדמת : ככל שהגיל עולה הרצון לפרישה מוקדמת יורד.

בקרב מועסקים הקרובים לגיל פנסיה, הרצון לדחות את גיל הפרישה מאפיין בעיקר את בעלי ההכנסות הגבוהות. נתונים זהים נמצאו בקרב נשים וגברים. כלומר גובה ההכנסה הנו שיקול בהחלטה על פרישה מוקדמת ולפיכך קיים קשר שלילי בין גובה הכנסה לבין ההחלטה על פרישה מוקדמת: ככל שההכנסה גבוהה יותר כך ההחלטה על פרישה מוקדמת חלשה יותר.