מדענים רבים שבדקו את תופעת ה- ADHD, מצאו מידה גבוהה יותר של התנהגות אופוזיציונית, אגרסיבית ובעיות בהתאמת התנהגות לסיטואציה. נמצאה נטייה להתנהגות א-סוציאלית יותר מאשר אצל ילדים נורמאליים. יותר מ- 65% מהם מופנים לטיפול קליני, מראים בעיות משמעותיות של עקשנות, התרסה, סרבנות, התקפי זעם ודיבור תוקפני כלפי הזולת.

עבודת סמינריון זו בוחנת את הקשר בין הפרעות קשב, ריכוז והיפראקטיביות לבין תוקפנות בקרב ילדים.

אומנם הקשר בין תסמיני ADHD אובחן בספרות המחקרית, אך קיימים מקרים בהם הילד מאובחן כלוקה ב-ADHD אך אינו תוקפן ולהפך הילד מציג התנהגות תוקפנית, אך אינו לוקה בADHD – . יחד, עם זאת, מאחר ו- 10%-12% מהילדים סובלים מהפרעות קשב אני רואה חשיבות רבה בחקירת הנושא והעלאת המודעות לקשר בין השניים. במיוחד כשתוקפנות נמצאה קשורה סטטיסטית להפרעות קשב והיפראקטיביות.

כמו כן, ילד המציג התנהגות תוקפנית הינו ילד במצוקה וכי טיפול בתוקפנות, תוך הבנה כי היא נובעת מהפרעת ADHD תקל על הטיפול בילד. טיפול בהתנהגות התוקפנית עשוי להקל על תסמינים שונים של הלקות. כלומר, אחד מתסמיני הלקות הוא התוקפנות והיא פוגעת בילד, בסטאטוס החברתי שונות, במצבו הלימודי, האישי והרגשי. טיפול אשר יוביל להתמתנות יכול לסייע לילד הלוקה בתחומים רבים, כגון: עלייה בדימוי העצמי החברתי, הלימודי ועו. בנוסף, עצם הבנת הקשר בין השניים יכול להפחית ואף למנוע אבחונים לקויים של ילדים שסובלים מהפרעת ADHD ואובחנו בטעות כילדים עם בעיות התנהגותיות חמורות.

מטרת העבודה היא לסקור ולהבין לעומק את הקשר בין תוקפנות התנהגות תוקפנית ו – ADHD.

הטענה הרווחת היא כי ילדים הלוקים בהפרעת קשב, ריכוז והיפראקטיביות הם גם ילדים תוקפניים. העבודה הנוכחית בחנה את הקשר בין הפרעת קשב וריכוז לבין תוקפנות בקרב ילדים.

לצורך בדיקת הסוגיה נערכה סקירה מקיפה של ספרות מקצועית הדנה בתסמונת ADHD ובתוקפנות ולבסוף בקשר ביניהם.

המחקרים מלמדים כי ADHD נקשר לתוקפנות וכי ילדים הלוקים ב-ADHD לרוב תוקפנים יותר מילדים ללא ADHD. נמצאו מחקרים רבים אשר מצאו כי קיים קשר מובהק בין תסמיני ADHD לבין תוקפנות. לפיכך גם הטיפולים המוצעים מתמקדים בטיפול נקודתי בהתנהגות החברתית של הילד הלוקה ב-ADHD ובריסון ההתנהגות התוקפנית.