הערכה העצמית של הפרט אם כן, משקפת את הדימוי העצמי של הפרט כלפי עצמו, דימוי עצמי נקבע לרוב על פי הצלחות הפרט בשטחי חיים כגון: עבודה, זוגיות, קשרי חברות ועוד.

מחקר זה בוחן את הקשר בין הערכה עצמית ובקשת עזרה בקרב עירוניים לעומת קיבוצניקים.

החברה הישראלית כוללת לפחות שתי חברות המייצגות במידה מסוימת שתי מערכות תרבותיות – החברה העירונית והחברה הקיבוצית. שתי מערכות תרבותיות אלה נבדלות וקיימים מדדים שונים לבחינת ההבדלים ביניהן.

מקובל לראות בכל מערכת תרבותית מסגרת בסיסית וקבועה למבנהו הקוגניטיבי של הפרט, מערכת זו משפיעה על התנהגותו ועמדותיו, על הנעתו לפעילות, לעבודה וליחסים חברתיים. ערכי המערכת התרבותית הנם בסיסיים ביותר בבחינת משך הזמן בו הפרט מחזיק בהן.

בני הקיבוץ נמצאו באופן כללי בעלי הערכה עצמית גבוהה יותר מבני העיר, עם זאת בנות העיר נמצאו בעלות הערכה עצמית גבוהה יותר מבנות הקיבוץ וההסבר לכך על פי המחקר הוא שמעמדם המגדרי של בנות הקיבוץ נמוך יותר והם מנותבות בעיקר לעבודות בעלות  יוקרה נמוכה יותר לעומת בני הקיבוץ וכן לעומת בנות העיר.

עבודה זו תעסוק בהבדל, באם הוא בכלל קיים, בקשר בין הערכה עצמית לבקשת עזרה בין קיבוצניקים לבין עירוניים.

המדגם כלל 100 נחקרים, 48 נשים ו- 52 גברים בין הגילאים 25 – 45 . במחקר זה נדגמו 100 נחקרים על פי חלוקה זהה מתוך 4 יישובים: רעננה, תל אביב, קיבוץ שפיים  וקיבוץ רמת הכובש. מכל יישוב נחקרו 25 אשר הווי 25% מכלל המשתתפים במחקר. כלי המחקר היה שאלון דיווח עצמי אשר הועבר לנחקרים.

במסגרת המחקר נבדקו ההשערות הבאות:  הערכה עצמית גבוהה יותר מובילה לבקשת עזרה מועטה יותר, בני העיר בעלי מוכנות גבוהה יותר בבקשת עזרה לעומת בני הקיבוץ, מידת ההערכה העצמית משפיעה על מוכנות לבקשת עזרה בקיבוץ יותר מאשר בעיר והערכה עצמית נמוכה בעיר לעומת בקיבוץ.