עם קום המדינה ובעשורים הראשונית לקיומה, נרתמה לקראת משימת הקמתה של מדינת ישראל "האלוהית", תוך תחושת שותפות  ואחדות  עם כלל הציבור בארץ. הקמת המדינה הייתה לדידה הגשמה של ציפיותיה.  אך למרבה האכזבה קמה לה מדינה חילונית ומוסדותיה הרשמיים של המדינה אימצו מדיניות חילונית ואילו חזון מדינת התורה התמוסס לו כמו גם התקוות להקמת הסנהדרין במדינת ישראל.

סקירת ספרות לעבודת סמינריון הבוחנת את הקונפליקט בין ערכי הדמוקרטיה לבין ערכי היהדות בקרב הציונות הדתית.

הפאסיביות שאפיינה את הציונות הדתית  בשנותיה הראשונות של המדינה , שינתה את פניה בעקבות מלחמת ששת הימים.

ביטוי למעבר האקטיבי היה במהפך בתנועת המפד"ל. מנהיגי תנועת המפד"ל צפו בעיניים כלות כיצד צעירים רבים בתוך המפד"ל כמו זבולון המר[1] ודני ורמס מכים שורשים וזוכים לתמיכה נרחבת מהציבור. כוחם של הצעירים עלה ובבחירות הפנימיות אשר נערכו בתשל"ג 1972 הם השיגו % 20 מהקולות וב – 1977 התאחדו על "הסיעה המרכזית" בראשותו של זרח ורהפטינג והצליחו להדיח מההנהגה את ד"ר יצחק רפאל, אשר היה מתון בדעותיו הפוליטיות וסימל בעיניהם את הניוון ואת הפאסיביות של המפלגה.

מערכת היחסים בין ממשלת הליכוד לבין גוש אמונים היה דו משמעי , שכן הממשלה בראשות בגין תמכה במדיניות ההתנחלות, אך במקהיל דרשה ציות לחוק ולסדר. בתקופה ההיא תמך גוש אמונים בהקמתה של מפלגת התחייה, אשר הייתה מורכבת מדתיים וחילוניים הדוגלים בשלמות הארץ.

על פי הציונות הדתית המשטר הדמוקרטי חייב להיות מותאם לתורה כלומר על המוסדות הדמוקרטיים  לא להתעמת עם ההלכה. יש לציין כי קיימת אפשרות כי במידה וחקיקת הכנסת  נוגדת את ההלכה , היא תקבל גושפנקא הלכתית, אך לא תתקבל החלטה של מוסד דמוקרטי  הכופה על המאמין לעבור על הדת.

אחד ממאפיינה של היהדות היא היותה דת  החותרת למחויבות ומעורבות חברתית  ומעודדת עזרה הדדית בין חברי הקבילה. הפרט הנו חלק מקבוצה ומקהילה ולפיכך מצוות התורה כוללות גם מצוות שבין אדם לחברו. מדינת ישראל הדמוקרטית על פי היהדות מהווה, אפוא את המכשיר למימוש המחויבות החברתית של כול יהודי ויהודי.