החקיקה והמשפט הסביבתי פועלים למען מניעת מפגעים סביבתיים ושיפור איכות הסביבה. יעדי החקיקה הם שיפור החקיקה הסביבתית ותוספת חקיקה חסרה. כמו כן, בעיות סביבתיות רבות חורגות מתחום שיפוטה של מדינה אחת כגון: זיהום מים, תקני פליטה ועוד. לכן קביעת נורמות התנהגות בינלאומיות רבות מתבצעות במסגרת המשפט הבינלאומי המורכב ממדינות וארגונים בינלאומיים, לשם פעילות אחידה במסגרת הבינלאומית לטיפול בבעיות בינלאומיות.

סקירה זו עניינה בקונפליקט שבין איכות הסביבה לבין שמירה על בטחון המדינה – צה"ל ונזקים לסביבה. הסקירה כוללת את ההגדרות השונות, ההיבטים המשפטיים הקשורים בנושא ועוד.

צה"ל תופס מקום מרכזי בחברה ובהוויה הישראלית ואחראי להיווצרותם של מפגעים סביבתיים רבים. למרות זאת, השיח הסביבתי בארץ כמעט ואינו עוסק בהשלכות האקולוגיות של פעילות הצבא. תפקידיו וסמכויותיו של הצבא הם נרחבים, בעיקר בשעות חירום, וכאשר הביטחון הוא העומד לנגד עיננו הדבר מכשיר מעשים שיראו כמזוויעים בכל שעה אחרת. דובר רבות על תפקידה של "מנטרה" זו בשיכוך הפיקוח המשפטי והציבורי, והדבר נכון גם בתחום איכות הסביבה.

יחסי הגומלין בין צה"ל לסביבה מבטאים היבט אחד של יחסי אדם לסביבתו, כאשר השפעת האדם על הסביבה החלה עוד  בעידן המהפכה התעשייתית. ההתפתחות הטכנולוגית המואצת, צריכת האנרגיה הגוברת  והתפתחות אמצעי הייצור ב – 200 השנים האחרונות הובילו לשפע של בעיות סביבתיות כמו התחממות האטמוספרה, פגיעה בשכבת האוזון ועוד. הפגיעה הסביבתית  מקומית באה לידי ביטוי בעשן, באבק באוויר ועוד

בין צה"ל לבין המשרד לאיכות הסביבה קיימת זה מספר שנים מחלוקת בנוגע לסיווג הפעילות של צה"ל לצורך פירוש חוקים בתחום איכות הסביבה וקביעת היקף תחולתם על הצבא. כך למשל  פקודת הפרשנות, ס' 42: אין חיקוק בא לגרוע מכל זכות של המדינה, או להטיל עליה חובה, אלא אם נאמר בו במפורש.

חלק מהחקיקה בנושא איכות הסביבה, כדוגמת חוק למניעת שריפות בשדות, מתייחסת לאדם בלבד, ולא ניתן להחילה על המדינה או רשויותיה. מנגד, החוק למניעת מפגעים תשכ"א-1961 מטיל אחריות על המדינה ע"פ ס' (1,2) 11, אולם באופן ספציפי לא חל על מתקנים גרעיניים, המוסד, השב"כ וצה"ל, או גוף ממשלתי אחר העוסק בפעילות ביטחונית.