התקשורת הישראלית למעשה מותירה את הנשים בשולי העשייה החברתית, כלכלית, תרבותי ופוליטית והן מוצגות כ"אחר" : החריג, הפגום והשולי.

סקירת ספרות הבוחנת את דמות האישה הדתית-לאומית בעיתונות הדתית לעומת הצגת דמות האישה החילונית בעיתונות החילונית בישראל.

אחת הדרכים , אשר באמצעותן ניתן לבחון את מעמדן של הנשים  בחברה הישראלית הוא באמצעי התקשורת. התקשורת מהווה זירה להצגת החברה כולה המגדירה את זהותנו, את גבולות הקונצנזוס וכו'. בחינה אינטגרטיבית  של התקשורת הישראלית מצביעה על תפיסת שולייתן של הנשים בחברה הישראלית.

הציבור הדתי לאומי הוא מיעוט בחברה הישראלית, וכמיעוטים אחרים אינו מיוצג כראוי במוקדי כוח רבים (מערכת המשפט, צמרת צה"ל, מועצות מנהלים וכו') כמו כן, האדם דתי הנתקל יום-יום בעמיתיו החילוניים בשכונה, בעבודה, במילואים ובמסגרות חינוך, חש שהוא מיעוט, וכי לדעותיו ולאמונותיו האותנטיות אין קיום בעולם הנאור

התקשורת הדתית הענפה תרמה להיווצרותה של הגמוניה ימנית בקרב המחנה הדתי, בכך שהגבירו את המודעות הפוליטית-דתית של קהלם, והם מספקים אנטיתזה דתית להשקפה החילונית המובעת בערוצי התקשורת.

מסוף שנות ה 90 ותחילת שנות ה – 2000  מוצגות פניה המגוונות של החברה הישראלית  בתקשורת המתייחסת לכלל מרכיבי החברה הישראלית הרב – תרבותית לכאורה, והשאלה הנשאלת האם קולן של כל הקהילות אכן נשמע בתקשורת או האם הוא מושתק  ואיננו זוכה  לחשיפה?

בתקשורת , אם כן מנציח את הסטריאוטיפים הנשיים ואיננו זוכה לחשיפה הוגנת  ועל אחת כמה וכמה דמותה של האישה הדתית לאומית, שהרי החברה הדתית עדיין מקדשת את הקיפוח ואת נחיתותה המשפטית והחברתית של האישה . האישה נתפסת רעיונית נחותה מעצם בריאתה ולכן שיתופה בחיים הציבוריים של החברה היהודית נפסל על הסף.

הגישה הפמיניסטית הנה גישה לניתוח חברתי מנקודת מבט נשית , החותרת לשוויון בין נשים וגברים והמציעה מבנה חברתי אלטרנטיבי ושינוי מהותי במעמד האישה .

הפמיניזם , למעשה,  לא מקבל ולא מסתפק בחלוקת התפקידים המשפחתית מסורתית ועם מוסד המשפחה כולו במתכונתו הנוכחית.