בית המשפט העליון בישראל החליט לבטל את החקיקה להקמת בית סוהר המופעל באופן פרטי. החלטת בית המשפט לפסול חקיקה מעניינת מכיוון שהיא קובעת כי למרות הפופולריות של נוהג זה בעולם הדמוקרטי, הפרטת בתי סוהר אינה חוקתית יתר על כן, בית המשפט העליון בישראל קבע כי ביצוע סמכויות שלטוניות על ידי עובדי כלא המועסקים בארגון למטרות רווח פוגע בזכויות הבסיסיות של האסירים לחירות וכבוד אנושי.

מכאן עולה השאלה, האם הפרטת בתי הסוהר מהווה אלטרנטיבה כלכלית, חוקית ומוסרית לכליאת אסירים?

בדומה לדמוקרטיות מערביות אחרות, ישראל הנהיגה בעשורים האחרונים מדיניות של הפרטה נרחבת. מדיניות זו מורכבת משלושה אלמנטים עיקריים: מעבר ממימון ציבורי לפרטי של אספקת מספר מוצרים ושירותים; העצמת גופים פרטיים לייצר סחורות ושירותים שיוצרו בעבר על ידי תאגידים ממשלתיים; והאצלת סמכויות השלטון לאנשים פרטיים.

חשיבותה של השאלה הנוכחית היא בהיותה נוגעת לסוגיה המעסיקה את העולם וכן את ישראל והיא זכויות אסירים  והגנה על זכויותיהם הבסיסיות למול מגמות ההפרטה.  לאור העובדות הקיימות המספרות על תנאי כליאה קשים ואי כיבוד זכויות אסירים נכון לבחון האם הפרטת בתי הכלא היא כדאית ומוסרית. תרומתה של העבודה היא בהבנה כיצד הפרטת בתי הכלא מתנהלת בארצות הברית ובבריטניה באופן שיתרום להעשרה הידע בנושא בבחינת יתרונות וחסרונות.

בתי כלא פרטיים הפכו לתופעה ידועה במדינות רבות. לאחר שנראה היה כי הדיון בנושא זה איבד מערכו הפרגמטי – בניגוד לחשיבותו במישור התיאורטי – הופיעה הפרטת בתי הסוהר כנושא לדיון משפטי עקב החלטת בית המשפט העליון בישראל שהכריזה על החוק המאשר הקמת כלא פרטי כלא חוקתי.

ענף בתי הכלא הפרטיים מונע על ידי צורך שנוצר כאשר מספר האסירים עולה על מספר המיטות בבעלות המדינה. אם אין כספים ממלכתיים לבניית בתי סוהר, קיים שוק לבתי כלא פרטיים, בהתבסס על הצורך בשטח מיטה בכל זמן נתון.