עצם הצפייה בטלוויזיה היא מקור ההנאה שלנו, אפשר מולה להירגע, לשכוח, לדחות ריבים, שיעורי בית ועוד. הטלוויזיה מאפשרת לנו להימלט לעולמות אחרים, מלאי מתח והתרגשויות, עניין, זוהר, ולהפיג את השעמום והשגרה.

סקירה זו עוסקת בשאלה כיצד ילדים מפתחים מעורבות עם דמויות טלוויזיוניות, כיצד הצפייה משפיעה על הילדים? וכן עומדת על הקשר האפשרי שבין אלימות נצפית (בטלוויזיה) לבין התנהגות אלימה.

חווית הצפייה בטלוויזיה, של ילדים קטנים, שונה מזו של המבוגרים, לפי פיאזה (1950) נדרשות 12 שנים של התפתחות יציבה עד שהילד מסוגל לחשוב כמבוגר. בשנת חייו ה-12, הילד נכנס לשלב החשוב הרביעי בהתפתחותו השכלית- שלב באופרציות הפורמאליות: שלב שבו הילד מבחין ומבדיל בין מציאות לדמיון ויכול גם להפעיל את המחשבה שלו, לחיות בדמיונו את העתיד ולהתמודד עם דברים היפותטיים ועם דברים הרחוקים ממנו.
שלב קודם לכך, הוא שלב האופרציות הקונקרטיות: ילדים בשלב זה חיים בהווה באופן מוחלט, הילד אינו מסוגל לתפוס מאורעות, אלא מנקודת מבטו שלו. ילדים עד גיל חמש חושבים שכל מה שנצפה בטלוויזיה הוא מציאות.ילדים יתפסו דמויות כרק טובות או רק רעות, ובדרך כלל הטובים יהרגו את הרעים. הם נוטים להאמין שהדברים שהם רואים בטלוויזיה אמיתיים, סביר להניח שילדים קטנים ישתמשו בתוכניות טלוויזיה כבסיס למשחק חברתי והם יצטיינו בלחקות את הדברים שהם ראו בטלוויזיה.