בין השנים 1982-2000, חיילים ישראליים שמרו על נוכחות עקבית בדרום לבנון. החל ממלחמת האזרחים בלבנון, תוך מתן תמיכה מסוימת לנוצריים-מרונים, בהמשך לחימה בצד הנוצרים נגד הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף)), יצר נוכחות ישראלית קבועה בלבנון, כולל ביירות, עד לשנת 1985.

העבודה הנוכחית תדון בנסיגה בלבנון, שיקוליה ותוצאותיה באמצעות סקירת ספרות ומאמרים הדנים בסוגיה הנבדקת.

מדיניותה של ישראל בדרום לבנון התקבלה כנחוצה לצורך שמירה על ביטחונה של ישראל. החל מפברואר 1997, כאשר 73 חיילים נהרגו בהתרסקות של שני מסוקים ישראליים בדרך ללבנון, הישראלים יותר ויותר החלו לתמוך יותר ויותר ביציאה מלבנון, אף יציאה חד-צדדית.

אהוד ברק, התחייב כי ממשלתו "תחזיר את הבנים הביתה" מלבנון עד 8 ביוני 2,000. הממשלה הצביעה פה אחד במרס 2000 לנסיגה חד-צדדי מלבנון. החלטה זו יושמה ב-9 במאי 2,000.

נסיגת מלבנון ראויה לתשומת לב מיוחדת מדובר בשינוי מדיניות שהייתה מקובלת במשך כמעט שני עשורים. יתר על כן, נסיגתה של ישראל מסמנת את הפעם היחידה שישראל נסוגה מכיבוש ממושך של שטח אויב בהיעדר הסכמים דו-צדדיים.

באופן לא מפתיע, בשנים שחלפו מאז הנסיגה, חוקרים, פרשנים, ופעילים פוליטיים מתעניינים בפוליטיקה ישראלית ובסכסוך ישראלי-הערבי על מנת להסביר את הבחירה במדיניות זו.

העבודה הנוכחית תדון בנסיגה בלבנון, שיקוליה ותוצאותיה באמצעות סקירת ספרות ומאמרים הדנים בסוגיה הנבדקת.