עולי תימן לבדם אכלסו 15 מעברות ואחת מהן הייתה בכפר הערבי הנטוש חלסה. בשנת 1950-51 הצטרפו אלפי עולים שבאו מעיראק ואירן במבצע "עזרא ונחמיה". העולים חיו באוהלים ובפחונים בתנאים קשים מאוד. מעברת "חלסה" נקרא המקום, המעברה הגדולה בארץ.

עבודה זו הינה סקירת ספרות לעבודת סמינריון אקדמית הבוחנת את סיפור המעברה בקריית שמונה

בשנת 1949 מיד לאחר מלחמת השחרור החלה עליה המונית מתימן בשם "מרבד הקסמים". עלייתם לישראל של כחמישים אלף יהודים מתימן, שהחלה בדצמבר 1948 והסתיימה בשלהי 1951, לוותה באחד האירועים הקשים בתולדות העליות למדינת ישראל. למדינת ישראל הגיעו כ -50,000 עולים, חולים בגופם ושבורים בנפשם לאחר תלאות קשות, מאות מתו במחנה המעבר בעדן ומאות נוספים מתו ברעב ובמחלות בגבול שבין תימן ובין אזור החסות הבריטי. אחת הבעיות העיקריות של קליטת העלייה הייתה נושא השיכון. בנוסף לבעיית השיכון היה מחסור במקומות תעסוקה ובעיות רפואיות קשות. ב-1949, החלו להעביר את העולים למעברות.

עקב העלייה ההמונית לישראל, הוקמו מעברות , קרי: קבוצת מבנים זמניים על מנת לשכן את העולים הרבים. על תושבי המעברה הוטל לדאוג לפרנסה וכלכלה למשפחותיהם. בשנות ה-50 הוקמו 67 מעברות עם אוכלוסייה של כמאה אלף איש, מהם 95,000 משפחות.

רבבות הילדים במעברה השתלבו בגני ילדים שהוקמו על ידי גננות מסורות, אך ללא הכשרה,. כמו כן, הגנים לא סיפקו תנאים נאותים לילדים שכן לעיתים לא היו חדרי שירותים, חיבור למים או ריהוט וציוד אלמנטארי. הילדים הגיעו מארצות מוצא שונות ולכן נדרשו אנשי החינוך להנחיל את השפה העברית וליצור תקשורת בין כלל הילדים.