ההתייחסות לעבריינות נוער נגזרת מגישות תיאורטיות שונות. הגישה אשר שלטה עד שנות ה-60 סברה כי התנהגות עבריינית היא סימפטום של בעיות נפשיות אשר ניתנות לריפוי באמצעות מומחים בתחום הנפש.

הסקירה הנוכחית עומדת על סוגיית העונש בקרב קטינים ומתבגרים, במקביל לגישות הרווחות בתחום עבריינות נוער. כמו כן, מציגה פסקי דין ונוגעת בחקיקה בישראל ובעולם בהקשר זה.

השיקולים העומדים בפני הרשויות בעת עצירה וענישת קטין מתייחסים לחומרת העבירה ולהרשעות קודמות, כלומר סיבות משפטיות. עם זאת קיימים גורמים חוץ משפטיים  המשפיעים על החלטת השוטרים, ביניהם  גיל הקטין

שיקולים נוספים הם מין העבריין ( קטינות מקבלות יחס פחות נוקשה), אזור ביצוע העבירה, מצב סוציואקונומי של משפחת הקטין, שיוך אתני ועוד

על פי הנחיה מס' 03.300.56 , היא "הלך אי תביעה לקטינים" ניתן למנוע תביעת קטין במקרים חריגים כגון אי רישום פלילי קודם, עבירות קלות, הודאת הקטין בביצוע העבירה, התרשמות בעל מקצוע כי הקטין לא יחזור על העבירה, התנצלות הקטין בפני הקורבן ועוד. עם זאת  התגובה עבור עבירות רכב הנה חמורה על פי הנחיה 03.300.223. בהקשר זה, עבירות סמים זוכות במקרים מסוימים לאי תביעה על פי הנחיה 03.300.65.

ברוב מדינות העולם המערבי, במידה ומוטלת אחריות פלילית על הנער העבריין, ההעמדה לדין נעשית בבתי משפט לנוער. בבתי משפט אלו, כמו גם בחקיקה החלה על קטינים, מושם דגש על טיפול ושיקום (מלבד ענישה) מתוך התפישה שנוער עבריין הינו בעל פוטנציאל שיקום גדול יותר לעומת עבריינים מבוגרים