בשנים האחרונות ישנה התעניינות גוברת במחקר על עיתונות פטריוטית המתגייסת מרצון לתמיכה במדיניות הממשל. מרבית המחקרים בוחנים את ההתגייסות העיתונאית בעת מלחמה, שעה בה מרבית הציבור מתלכד סביב האתוס הלאומי.

סקירת ספרות זו עוסקת בנושא ההיבטים הפטריוטיים בסיקור התקשורתי של חיסול שחאדה, 2002

מספר היסטוריונים שחקרו את משמעות המושג פטריוטיזם במאה ה-19 וה-20, תיארו את המושג פטריוטיות כאמצעי ביקורת על מנת לערער על ממשלות מושחתות. אולם בסוף המאה ה-19 פטריוטיות הפכה למושג המבטא לאומנות קיצונית, היכול להדוף ביעילות ביקורת על ממשלות אימפריאליסטיות.

במצבי משבר, רגשי השייכות של העיתונאים לקהילה הלאומית מאפילים על אלו המקושרים למקצועיות עיתונאית. ניתן לראות את המקצוע העיתונאי כמבוסס על סתירה עקרונית תמידית, המערערת על ההגדרות המסורתיות של המקצוע. הזהויות העיתונאיות הן גמישות ודינמיות. העיתונאים נמנעים ממשבר זהות מכיוון שהם לעולם לא נאמנים לשתי הקהילות בו זמנית. הם לא בוחרים באופן עצמאי ומנותק את הקהילה או הזהות אותה הם מדגישים, אלא מגיבים לגורמים חיצוניים. הבחירה באיזה נקודת מבט לבחור נעשית באופן אינסטינקטיבי. העיתונאים נמנעים ממשבר זהות מכיוון שהם מעולם לא נאמנים לשתי הקהילות בו זמנית. בשלבים הראשונים בעת משבר הם בוחרים בזהות הלאומית וכשהמצב נרגע הם שבים לזהות המקצועית.

בניגוד לתמונת המצב שתוארה, יש הטוענים שהעיתונאי חייב תמיד לבחור בזהות מקצועית: "אין שום משמעות לעיתונות ביקורתית ואמיצה בדיעבד. את השאלות הקשות באמת צריך לשאול תוך כדי המלחמה, מכיוון שאז יש עדיין סיכוי כלשהו לשנות".

סקירה זו עניינה בהיבטים פטריוטיים בסיקור העיתונאי בתקופה בה מדינת ישראל לא הייתה בזמן מלחמה. מקרה הבוחן הוא חיסולו של סלאח שחאדה, ראש הזרוע הצבאית של החמאס בעזה. שחאדה נהרג ב-22 ביולי 2002 באמצעות פצצה שהוטלה על ידי מטוס חיל האוויר. בפעולה זו נהרגו מלבדו גם עוזרו ועוד 14 אנשים חפים מפשע.