הדאגה לזכויות חברתיות ולצדק שוויוני מאפיינת גם את החברה המודרנית. בהרבה ממדינות המערב, מוכרת כזכות יסוד הזכות ל"חיים בכבוד" ולא רק "הזכות לחיים". אולם עדיין לא עוגנה זכות זאת במשפט הישראלי במפורש, כי יש הסבורים שאין לכלוא אותה במערכות המשפט.

סקירת ספרות הבוחנת כיצד ההתפתחות ההיסטורית של הזכות לקיום מינימאלי בכבוד השפיעה על השלכותיה על משפחות חד הוריות בישראל.

מדינת ישראל אשר הגדירה עצמה הלכה למעשה החל משנות הקמתה כמדינת רווחה אשר מחויבת לדאוג לכל אזרחיה להכנסה וקיום מינימאלי מחויבת מבחינה חוקית, על פי חוקיה שלה לדאוג להכנסה לכל אזרחיה, ולאפשר להם את היכולת להתקיים בכבוד גם אם אין בכוחם לאפשר זאת לעצמם.

באתוס הישראלי התפתח מושג מטפורי של המשפחה כיחידה מלוכדת בעלת אינטרסים משותפים. בחברה האורבאנית המערבית שלאחר מלחמת העולם השנייה נחשבה המשפחה הגרעינית למסגרת האידיאלית

הזכות לקיום מינימאלי מוכרת בפסיקת בית המשפט כחלק מהזכות לכבוד האדם . הזכות לתנאי קיום אנושיים הוכרה כחלק מהזכות החוקתית לכבוד האדם, המעוגנת בחוק היסוד: "כבודו של האדם כולל בחובו הגנה על מינימום הקיום האנושי. אדם המתגורר בחוצות ואין לו דיור, הוא אדם שכבודו נפגע.

משפחה הזוכה למפרנס יחיד , באופן טבעי מצויה בבעיה כלכלית  מה עוד שרמת השכר של המפרנסות החד־הוריות נמוכה מאוד בהשוואה לזו של הגברים ובמקרים רבים היא אינה מאפשרת קיום עצמאי. מעֵבר לעבודה בשכר מחוץ לבית, האם נושאת גם בנטל עבודות הבית כך שמספר השעות שהיא יכולה להקצות לעבודה מחוץ לבית מוגבל וכתוצאה מכך מוגבלות גם ההזדמנויות הכלכליות שלה בשוק העבודה.