אחת התופעות המשמעותיות ביותר במהלך ההיסטוריה היהודית המודרנית היא ללא ספק ההצלחה המדהימה של התנועה החסידית בזכייה ושמירה על מספר גדול של חסידים. מה שעוד יותר מדהים הוא שהתהליך הזה לקח זמן קצר יחסית.

העבודה הנוכחית, מטרתה לבחון את ההתנגדות לחסידים או לתנועה החסידית ובכלל זה לבחון את הסיבות האידיאולוגיות והאינטרסים להתנגדות של הגאון מווילנה וראשי הקהילות היהודיות, את מהלכי ההתנגדות וכן את ההתנגדות בתקופת ר חיים מוולוזין.

האידיאל הדתי של החסידות היה התרכזות בה, הדגשת הפרישות כדרך המלך ולימוד תורת הנסתר. מייסדה של החסידות היה הבעש"ט – הבעל שם טוב, והחבורה המצומצמת שהייתה סביבו צמחה אחרי מותו לתנועת המונים.

החסידות הדגישה את החוויה הדתית ואת הדבקות באלוהים יותר מאשר את הלמדנות והדקדקנות במצוות. במאה ה-19 התפשטה החסידות בכל תחום המושב היהודי ברוסיה, בפולניה ובגליציה.

לקראת סופה של המאה ה-19, איבדה תנועת החסידות יותר ויותר את אופייה הרוחני-הרעיוני, התרחקה מביסוסה הקבלי, כאשר ההתלכדות החברתית מסביב לצדיק נתפסת כדבר העיקרי, ולא תמיד מתוך שאיפה לדביקות מיסטית, כי אם מתוך שייכות חברתית גרידא. תורתה של החסידות הפכה להיות נחלת האליטה של החסידים, אותם תלמידי החכמים מקרב העדה, הרואים דווקא בלימוד התורה את עיקר עיסוקם והמון רב נסחף אחריהם.

העבודה הנוכחית עניינה היה בהבנת שורשי ההתנגדות לתנועה החסידית, כאשר ראשיתה של החסידות החדשה היא ביהדות שבמזרח אירופה, במאה ה-18.

הבדיקה נערכה באמצעות סקירת מאמרים אקדמיים מבוקרים וספרות רלוונטית.

ממצאי המחקר מעלים בין היתר כי התנועה החסידית נאלצה לעבור תלאות רבות על מנת להפוך לתנועה מקובלת הפעילה עד עצם היום הזה. ובכן החסידות בצורתה הראשונית עוררה זעם וחשש כברד בקרב הקהילות היהודיות, חכמים ורבנים. היה חשש שמא החסידות תערער על המבנה הפורמלי, הרוחני והדתי של היהדות. מעבר להתנגדות לאידיאולוגיה החסידית אשר הציגה חידושים שונים ביהדות כמו התרכזות סביב הצדיק כמתווך בין האדם לאל , הם נתפסו בעייני יהודים רבים ככופרים של ממש.