דיור ציבורי משמעותו מאגר של דירות להשכרה בבעלות המדינה במחיר מוזל. דירות אלו מיועדות בעיקר לאוכלוסייה חלשה המתקשה לעמוד בנטל הכלכלי הכרוך בקניית דירה או בשכירות בשוק החופשי.

סקירת ספרות זו בוחנת את נושא הדיור הציבורי בישראל

על פי תכנית המתאר הראשונה של מדינת ישראל (1951), היא תכנית שרון,המטרה הייתה לספק דיור לאוכלוסייה שהכפילה את עצמה בעשור הראשון .
רוב הדירות הציבוריות נבנו בפריפריה ואכלוס הדירות נעשה באמצעות עמידר, עמיגור (מיועדת בעיקר לעולים חדשים) הפועלות בכל הארץ. נוסף על החברות האלה יש ארבע חברות ממשלתיות-עירוניות בבעלות משותפת של המדינה ושל העיר שבה הן פועלות ( חל"ד,חלמיש, פרזות ושקמונה). עמידר בעיקר, שימשה סוכנת מרכזית במכירת דירות והשכרתן והקימה אלפי דירות באזורי ספר ופריפריה. המגמה הייתה ליישב את העולים ולסייע להם בדיור, תוך מעבר של מעמד שכיר לבעל דירה בהמשך.

החקיקה המוצעת למכירה של דירות בעקבות ההאטה במכירת דירות, באה לידי ביטוי בהצעות החוק הפרטיות אשר ביקשו להסדיר את מכירת דירות הדיור הציבורי לתושבים.
הצעות החוק המוצעות ביקשו להעניק הנחות של עד 85 אחוזים משווי הדירה או סיוע כחלופה למשפחות מעוטות הכנסה. הצעת החוק הבולטת ביותר הייתה של ח"כ רן כהן, אשר הוגשה בחודש יוני 1997.

כיום, הדיור הציבורי בשפל המדרגה. מספר הדירות הקיימות היום במאגר הוא פחות מ-70 אלף. בכל ירושלים, למשל, יש רק 2000 דירות ו-200 משפחות ממתינות בתור שנים ארוכות. הזכאים מופנים לשכירת דירה בשוק הפרטי באמצעות סיוע כספי.