שני גלי העלייה היהודית מאתיופיה הגיעו לישראל בשנת 1980 ו 1990 כללו 48,000 בני אדם, רבים מהם ילדים ובני נוער. מחקרים על אוכלוסייה זו באתיופיה העלו כי התנאים בישראל ערערו את המבנה המסורתי בקהילה האתיופית, כאשר נשים עזבו את הבית כדי להצטרף לכוח העבודה ונשחקה הסמכות ההורית.

במסגרת עבודה זו קיים דיון במשבר הזהות באתיופיה בישראל.

שני גלי העלייה היהודית מאתיופיה הגיעו לישראל בשנת 1980 ו 1990 כללו 48,000 בני אדם, רבים מהם ילדים ובני נוער. מחקרים על אוכלוסייה זו באתיופיה העלו כי התנאים בישראל ערערו את המבנה המסורתי בקהילה האתיופית, כאשר נשים עזבו את הבית כדי להצטרף לכוח העבודה ונשחקה הסמכות ההורית. שינוים אלו הובילו למשבר עמוק בקרב האתיופים. כמו כן, מתבגרים אתיופים נשלחו לפנימיות, אשר לא הובילו אותם להצלחה לימודית. ניתן להבין כי בני הנוער האתיופי הציגו תלישות בשל בעיות משפחה, פערים לימודיים, פערים סוציו אקונומיים, פערים תרבותיים, קשיי קליטה ושפה. כתוצאה פנו רבים לשוטטות והתנהגות פלילית .

מטרת העבודה הנוכחית הייתה לבחון כיצד מוסיקת בית הכנסת משקפת אינטגרציה מול היפרדות, בקרב הדור הראשון לעומת הדור השני. של האתיופים בישראל.

הבדיקה נערכה באמצעות ניתוח איכותני-נרטיבי אשר מציג את סיפורו האישי של מוטי (שם בדווי), בוגר אתיופי אשר עלה לישראל, חווה ניכור ואפליה וחזר לשורשיו האתיופים באמצעות החיבור למוסיקה האתיופית אותה הוא משמר בנגינתו ובבית הכנסת האתיופי.

ממצאי הספרות, הסיפור האישי והתצפית בבית הכנסת לימדו בין היתר כי המוסיקה מהווה אלמנט המחזק את הזהות האתיופית לנוכח הדרה וקיפוח של שנים מצד הממסד והחברה הישראלית. כלומר המוסיקה משמשת מקור לכוחה של החברה והמסורת האתיופית, רצון להחיות את המורשת ועמה את הכבוד שנפגע לאור האפליה בחברה הישראלית. המוסיקה השונה, הניגונים, השינויים ביישום המסורת היהודית, ההבחנה בבחינת מצוות היהדות מלמדות על הבחנה ברורה בין הקבוצה האתיופית לבין החברה הישראלית, כאשר החברה האתנוצטרית הישראלית מלכתחילה תייגה את הקהילה האתיופית כקהילה מסורתית, כקהילה בעייתית אשר יש לכוונה ולטפל בהליך קליטתה בישראל באופן קפדני ואף ניתן לומר חודרני.