העבודה הנוכחית עוסקת בגורמים לעליית היהודים לארץ ישראל בתקופת השלטון העות'מאני ובקשיים עמם התמודדו לאורך המאה- 16 – המאה ה-19.

האוכלוסייה היהודית הייתה קיימת תמיד בארץ ישראל לאורך ההיסטוריה, אך העלייה לארץ ישראל החלה בעיקר תקופת השלטון העות'מאני,  החל מהמאה ה-15 והמשכה, במה ה-16 והמאה ה-19. ההגירה לארץ ישראל נבעה לאורך המאות ממניעים דתיים, כלכליים, לאומיים וכן אנטישמיים וחרדה לקיומם של המהגרים היהודים במקום מושביהם. העולים הגיעו מרחבי אירופה לארץ ישראל ונאלצו להתמודד עם תנאי מחייה קשים.

אוכלוסיית ארץ ישראל בתקופה העות'מאנית הייתה מורכבת מכמה קבוצות, כולל ערבים (מוסלמים ונוצרים), יהודים וקבוצות מיעוט אחרות. כיבוש האסלאם של ארץ-ישראל אפשר את ההמרה ההדרגתית של תושביה, כי לפי התקופה העות'מאנית הם היו חלק הארי של האוכלוסייה בארץ ישראל. הרישום העותומאני של אוכלוסיית ארץ ישראל החל זמן קצר לאחר כיבוש העות'מאנים בשנת 1516. כמו בחלקים אחרים של האימפריה, מטרת הרישום הייתה בעיקר פיסקלית. העות'מאנים ביקשו לדעת על מי הם יכולים להטיל מסים. אלה שלא ניתן היה לחייבם במס, ואלה, כמו הבדווים, שלא ניתן היה לשכנעם להיכנע למסים לא נספרים.  עם זאת, לאוכלוסייה המוסלמית היה יתרון מספרי. השינוי במאזן הדמוגרפי מיוחסת להגירה היהודית אשר התרחשה בתקופה העות'מאנית. שנת 1882 הייתה תחילתה של הגירה בקנה מידה גדול מהרגיל. העלייה הידועה כ"עלייה הראשונה" ו"העלייה השנייה" והיא נמשכה עד 1903.