לקות למידה מוגדרת כהפרעה נוירו-התפתחותית הפוגעת בתפקודי למידה בסיסיים ובסיסה פיזיולוגי, אנטומי ותורשתי. הגורם התורשתי הוא האחראי לליקוי במערכת העצבים אשר משפיע מצידו על תהליכי הלמידה או הרכישה של מיומנויות כמו: קריאה וכתיבה, אשר לרוב נרכשים באופן הדרגתי כחלק מתהליכי ההתפתחות הנורמטיביים.

מחקר זה עניינו היה בחינת ההבדלים בין סטודנטים עם לקויות למידה ובין סטודנטים ללא לקויות למידה, בתחושת הערכה עצמית, מסוגלות עצמית ובדידות.

בשנים האחרונות גדל באופן דרסטי מספר הסטודנטים המאובחנים עם ליקויי למידה באופן המצריך התייחסות מעמיקה לנושא הלימודי והקשיים הרגשיים והפסיכולוגיים הסובבים סביב הלקות. הספרות מעידה על כך שסטודנטים עם לקויות למידה חווים חרדה בכניסתם לאקדמיה. מעטים מהם מקבלים יתרון במשאבי הסיוע. כמו כן, מבוגר לקוי למידה, נזקק לגיוס כוחות נפשיים וכספיים רבים על מנת להתמודד עם ליקויי הלמידה מהם הוא סובל.

מטרתו של המחקר הנוכחי הייתה לבחון האם קיים הבדל בין סטודנטים עם לקויות למידה ובין סטודנטים שאינם לקויי למידה בתחושת הערכה עצמית, מסוגלות עצמית ובדידות..

הבדיקה כללה מדגם של סטודנטים.
כלי המחקר היה שאלון אשר כלל שאלון בדידות , שאלון הערכה עצמית ושאלון מסוגלות עצמית.

השערות המחקר אוששו במלואן ונמצא כי הסטודנטים עם לקויות למידה דווחו על הערכה עצמית ומסוגלות עצמית נמוכה יותר בהשוואה לקבוצת המחקר השנייה וכן דווחו כי הם חווים בדידות רבה יותר לעומת הסטודנטים ללא לקויות למידה. הממצאים והשלכותיהם נידונים בגוף העבודה.