נשים תימניות מנהלות את טקס החינה שהפך למאוד נפוץ בקרב זוגות צעירים תימנים בישראל. אלו נשים שתפקידן הוא לארגן את טקסי החינה של יהודי תימן כיום בישראל.

סקירת ספרות זו בוחנת את ההבדלים בין החינה התימנית בתימן לבין החינה התימנית בישראל

גולת הכותרת של חיי ה אישה בתימן הייתה החתונה שלה. היא הייתה במרכז תשומת לב ביום נכבד זה, ובמשך כמה שבועות לפני ואחרי . במהלך תקופה זו , היא הייתה פטורה ממטלות בתחפושת היפה שלה , מקושטת בתכשיטים. רחל שרעבי מסביר כי חתונות בתימן לא היו אירוע חד יום , הם נמשכו כחודש.

טקס החינה הוא אירוע מתוכנן, עם חוקים, מלווה בסמלים המעבירים משמעויות מוכרות. הוא מציג באופן מרוכז את החוויה החברתית והתרבותית, היחסים המגוונים, והיררכיה חברתית המאפיינת את ההקשר שבו הוא מתרחש ואת האמונות של המשתתפים.

החינה סימלה את תקופת המעבר בין הרווקות לבין הנישואין, ועל מנת להתמודד עם ההסתגלות למצב העתידי של בני הזוג, החינה שימשה כאמצעי הגנה. חינה לא הייתה רק למטרות של יופי ובריאות, אלא גם כאמצעי קסום של הגנה על החתן והכלה.

האמונה התימנית הייתה כי הכתמים האדומים על העור, כמו גם הצבע הירוק המקורי של העלים ואבקת החינה, נועדו להגן על הזוג מסכנות אורבות ולגרש את עין הרעה.

טקס החינה של הכלה היה יותר מפואר משל החתן. עבור הכלה, אשר הייתה נישאת בגילאים 10 – 12, זה היה טקס משמעותי יותר של מעבר וחוויה רגשית אינטנסיבית יותר, חלק מתהליך שבו היא הופכת מבחורה צעירה לאישה שעוזבת את בית הוריה ועוברת לבית בעלה ולחסות משפחתו.

בהתבסס על ראיונות ותצפיות אודות הטקסים הללו, ניתן להסיק כי מארגניהם במודע ושלא במודע מקבלים על עצמם תפקיד מגשרים בין תרבותיים, מתווכים בין העבר להווה, בין המסורת למודרניות, בין תרבות ישראלית לבין התרבות התימנית, בין הדור הצעיר והדור המבוגר יותר.

מארגני הטקס רואים בטקס תהליך הכרחי לשימור הטקס המסורתי בעקבות המעבר לישראל ולמבנה החברתי החדש.

סקירה זו הנה עבודה עיונית העוסקת בעיבוד חומר אקדמי קיים, כאשר מטרתה לבחון את אחד מהטקסים הפופולאריים בתרבות התימנית, בתימן וכן בישראל והיא החינה התימנית, כלומר שאלת המחקר הנוכחית בוחנת האם קיימים הבדלים בין החינה התימנית בתימן לבין החינה התימנית בישראל.