עבודת סמינריון אקדמית הבוחנת האם קיים קשר בין גובה דמי הניהול לבין גובה הביצועים.

קרנות נאמנות מהוות אפיק השקעה פופולארי למשקיעים רבים מקרב הציבור. משקיעים אלו מעריכים את פיזור הסיכון המושג באמצעות הקרנות, את נזילות היחסית של ההשקעה בקרנות ומעבר לכך לרוב המשקיעים קיימת ההנחה כי ההשקעה בקרנות תניב תשואת יתר.
השאילה האם קרנות נאמנות משיגות תשואות יתר מעל לתיק יחוס Benchmark פסיבי ובלתי מנוהל היא השאילה המרכזית בתורת ההשקעות המודרנית. מחקרים רבים בארה"ב , דוגמת : Fama and French ;Kosowski, Timmerman,Wermers and White Edelen ועוד מראים שבממוצע קרנות נאמנות בארה"ב הניבו תשואת חסר הנעה בין 1.5% ל-3%.תשואת חסר זו מוסברת בדרך כלל בדמי ניהול שגובות הקרנות.
בישראל לא קיימים מחקרים רבים לגבי ביצועיהן של קרנות הנאמנות. התמונה הכללית של המחקרים העדכניים יחסית היא שקרנות הנאמנות מניבות תשואות חסר אל מול המדדים הרלוונטיים להשוואה לפחות בגובה דמי הניהול.
במסגרת המחקר הנוכחי יבדקו ביצועי קרנות נאמנות בארץ לעומת תעודות סל, באפיק מנייתי .כאשר תעודות סל יהווה מדד הייחוס לקרנות.
השאלה אשר תיבדק היא האם קיים קשר בין גובה דמי הניהול לבין גובה הביצועים: האם דמי הניהול הגבוהים בקרנות המנייתיות בארץ בהכרח מוצדקים?
ממצאי המחקר העלו ארבע מסקנות עיקריות: קיימים הבדלים בתשואות קרנות הנאמנות בתקופות שפל (ירודה בתשואה) וגאות (עלייה בתשואה); בהתאם למדדים הקלאסיים (שארפ וגנסן), קרנות הנאמנות הגמישות והמניתיות בישראל מניבות תשואה עודפת שלילית על פני מדד השוק; לדמי הניהול לא קיימת השפעה על גובה התשואות (תעודות סל וקרנות נאמנות) ו-לא קיים קשר בין הרכב ההשקעה בקרן לבין התשואה העודפת על פני מדד השוק .