מאז קום המדינה חקר, תוך שימוש בדרכי חקירה אגרסיביות , שירות הביטחון הכללי (השב"כ) חקר עשרות אלפי פלסטינים שנחשדו בפעילות עוינת. שיטות חקירה אלו בשב"כ נועדו לשמור על בטחון ולהתמודדות עם נגע הטרור.

שאלת המחקר בה תעסוק העבודה הנוכחית היא האם חקירת חשודים של חוקרי השב"כ פוגעת בערכי הדמוקרטיה הישראלית?

המצב המשפטי הקיים במדינת ישראל, קובע כי לראשי שירות הביטחון הכללי אין כל סמכות לקבוע הנחיות, כללים והיתרים באשר לשימוש באמצעים פיזיים במהלך חקירה של חשודים בפעילות חבלנית עוינת, הפוגעים בחירותם של אלה, מעבר להנחיות ולכללים המתבקשים מעצם מושג החקירה.

כלומר לחוקרי השב"כ אין סמכות לנקוט אמצעים פיזיים אלה הפוגעים בחירותו של הנחקר במהלך החקירה, אלא רק אמצעים המתבקשים בדרך כלל ובאופן אינהרנטי ממהות החקירה, הנדרשת להיות חקירה הוגנת וסבירה. במידה וחוקר שב"כ מפעיל כוח פיזי הוא חורג מסמכותו והוא יעמוד לדין פלילי. בית המשפט יבחן את אחריותו הפלילית במסגרת סייג ה"צורך", כלומר, אם נסיבות המקרה מקיימות את דרישות הסייג, עשוי החוקר לחסות תחת כנפיו. מכאן שגם כיום חוקרי שב"כ רשאים במידה מסוימת להפעיל כוח פיזי על חשודים ולהיחלץ מעונש.

מטרתה של העבודה הנוכחית הייתה לבחון האם חקירת חשודים של חוקרי השב"כ פוגעת בערכי הדמוקרטיה הישראלית?

השערת המחקר הייתה שחוקרי שב"כ פועלים לעיתים בניגוד לערכיה הדמוקרטיים של מדינת ישראל ופועלים לשלילת זכויות אדם בסיסיות.

ממצאי העבודה סקרו בין היתר את התנהלות החקירות בשב"כ החל מחשיפת התנהלות חוקי שב"כ בפרשת נאספו. ובכן, פרשת נאספו (1980) העלתה מחדלים, אלימות בחקירות ועדות שקר , בעקבות הפרשה, נמצא כי חקירות שב"כ מתנהלות בכפייה ובכוח . ואך בבג"צ 428/86 נשיא המדינה העניק חנינה לראש שירות הביטחון הכללי ולשלושה מעובדי אותו השירות, במסגרת הפרשה המכונה קו 300.