פטריוטיזם הנו גישה המשקפת את תחושת החובה המיוחדת של האזרח כלפי ארצו ומולדתו . פטריוטיזם משקפת גם את ישראל כחברה מיליטריסטית מובהקת לפיה צבא ומלחמה הוא העיקרון המארגן המרכזי שסביבו נעה החברה הישראלית, פועלת, קובעת את גבולותיה, את זהותה ואת כללי המשחק הנהוגים בה.

הסקירה הנוכחית עניינה במלחמת יום הכיפורים, כיצד בתקשורת הישראלית מתייחסים למושגים "החייל היפה", "המלחמה היפה", "המנהיג היפה", בהתייחס למלחמת יום הכיפורים ממרחק של 40 שנה?

השיח אודות המלחמה היפה והלוחם היפה מתייחס במלחמת יום הכיפורים למחיר המלחמה ולשכול, כאשר מלותיו של טרומפלדור, שנאמרו או לא נאמרו, "טוב למות בעד ארצנו" אשר היו לסיסמה מובילה במשך שנים רבות ושימשו היטב את צורכי היישוב איבדו מזוהרן . כל עוד ערך ההקרבה היה לערך מרכזי בחברה הייתה לסיסמה מצמררת זו משמעות רבה אך עם השנים התהפכה משמעות ההקרבה ונתפסה יותר ויותר כמעין התאבדות, מיתוס טרומפלדור התפוגג והפך אף לאנטי מיתוס.

"מגש הכסף" של אלתרמן שהעניק לשכול משמעות מוסכמת , ניכס אותו ובעצם בטל את הקונפליקט הבלתי אפשרי בין האמונה הציונית לבין קורבן האדם שדרשה, יצא מהאופנה , אולי אחרי מלחמת יום הכיפורים, כי הנער שנהרג בלבנון איננו קורבן כסף, הוא קורבן שווא.

לאחר מלחמת יום כיפורים החברה הישראלית פחות ופחות מוכנה להשלים עם מותו של חייל, ודאי לא עם מותם של עשרים חיילים. החייל הקרבי אומנם יודע שהוא עלול למות בקרב והצבא אכן מכין את חייליו לאפשרות הזאת אך בעשותו זאת הוא איננו מתבסס על הערכים וההסכמות של החברה הישראלית אלה על השיקולים המקצועיים של אנשי הצבא. החברה הישראלית מצפה מהחייל שיחיה. מדינת ישראל מצויה בתהליך של דה מיליטריזציה, דהיינו תהליך שבו מעמדו של הצבא בעיני החברה האזרחית הולך וקטן, השפעתו מתגמדת, הנכונות למלחמה נעלמת ובעיקר האתוס הצבאי נחלש .השכול והמלחמה שנתפסו בחברה הישראלית כסמל לאומי מלכד מעורר גאווה , כיום מעורר כעס האשמה ואף מוביל לפעילות פוליטית ואקטיבית כנגד הצבא והממסד.