הסקירה הנוכחית בוחנת את הנושא: דילמות בענישה-טיפול ושיקום אל מול ענישה.

ההתייחסות לעבריינות נוער נגזרת מגישות תאורטיות שונות. הגישה אשר שלטה עד שנות ה-60 סברה כי התנהגות עבריינית היא סימפטום של בעיות נפשיות אשר ניתנות לריפוי באמצעות מומחים בתחום הנפש. החל משנות ה-60 החלה רווחת תאוריית הפיקוח החברתי. תאוריה זו מדגישה את כישלון החברה בטיפול בבני הנוער המשתייכים לבני המעמד הנמוך. כלומר תאוריה זו גורסת כי הבעיה טמונה במערכת החברתית ולא רק ביחיד.
בשנות ה-70 הופיעה תאוריית התיוג אשר משמעותה הייתה הרתעה. במסגרת אימוץ תאוריה זו הונהגו עונשים חמורים אשר נועדו להרתיע עבריינים, אולם בשנות ה-90 החלו לפקפק ביעילותם של תיאוריות ההרתעה. הגישה הענישתית מבוססת בעיקר על גישה קלאסית אשר החלה להתפתח בסוף המאה ה18 בארצות אירופה, גישה זו הדגישה את העיקרון של "שלטון החוק" ו"החטא ועונשו", כלומר הענישה צריכה להיות פרופורציונלית לעבירה, כפי שקבע החוק. בגישה הענישתית המשתנים הפליליים הם שצריכים לקבוע את הענישה בבית המשפט. מטרתה של הגישה העונשית הנה החמרה יתרה עם עבריינים. מדיניות החמרה זו ישימה גם ביחס לבני נוער קטינים, וגם לאלו שעברם נקי.