על פי ה-DCD האבחון להפרעה מצריך הופעת מספר אספקטים ותנאים כגון: סימפטומים של בעיה נוירולוגית ניתנת לזיהוי, תנועות לא רצוניות, האייקיו הניתן לבדיקה של הילד חייב להיות גבוה מ70 , ליקויים מנטליים ועוד

במסגרת סקירה זו מוצגות מספר שיטות התערבות מקובלות כגון הגישה הקוגניטיבית לקידום התפקוד המוטורי 

עוד לפני 100 הוכרה הבעיה ההתפתחותית בקרב ילדים. בשנת 1937 סווגה ההפרעה במונחים כגון אורח פיזי' קשיי תפיסה. בשנת 1994 הוגדרה ההפרעה על ידי ה-DCD והוגדרו התנאים לקיומה של ההפרעה

הפרעת קואורדינציה התפתחותית או באנגלית: Developmental Co-ordination Disorder (DCD ) מקורה  במערכת העצבים המרכזית, וכנראה הקשורה לצרבלום (המוח הקטן). התופעה מאופיינת בקושי של תיאום מוטורי (פעולה משולבת של יד ורגל, עין -יד ועוד) , ובמקרים רבים קשורה לליקויי למידה והתנהגות

ילדים בעלי 'הפרעה התפתחותית בקואורדינציה' (Developmental Coordination Disorder-DCD) הם בעלי מיומנויות מוטוריות נמוכות בהשוואה לילדים בני גילם  ואכן  בעייתם המרכזית באה לידי ביטוי בתחום המוטורי

במהלך שנות הילדות ובית הספר היסודי, המומחיות בביצוע המוטורי מהווה גורם מרכזי לשם צבירת הצלחות בביצוע מיומנויות הנדרשות בחיי היום יום ובלמידה המהוות רק חלק מהמיומנות הבסיסיות אשר נדרשות מהילדים במסגרת הבית-ספרית. שליטה במיומנויות מוטוריות מהווה אף גורם חשוב בהתפתחות החברתית והריגושית של ילדים.

ילדים עם הפרעה התפתחותית בקואורדינציה סובלים מבעיה חברתית , בעיה אשר מובילה בסופו של דבר לפגיעה ברמה  הלימודית.  בבית הספר, למורה היכולת לשפר את התפקודים  המוטוריים הלקויים בקרב התלמידים באמצעות תכנון מטלות מכוונות לתוכנית התערבות לילדים עם DCD .