לא פעם ולא פעמיים ניתן לקרוא בספרות התלמודית כי חכמי המשנה והתלמוד עסקו בכשפים, שדים ומאגיה ואכן, בין דברי הכישוף השונים עליהם יש ידיעות בספרות התלמודית, מצוינים בפירוש שלושה מקרים של גירוש-שדים בידי רבנים. במסגרת עבודה זו אבחן את סוגיית גירוש שדים כפי שהיא מופיעה במקורות חז"ל השונים.

סקירת ספרות אשר עניינה בנושא גירוש שדים במקורות חז"ל

העדות הראשונה על גירוש שדים נמצאה במכתב שכתב אליהו פלקון, תלמידו של האר"י, בשנת של"א (1571). איגרת זו נשלחה לקהילות אחדות, בתוכן קהילת ונציה. ר’ אליעזר אשכנזי, מחבר ספר "מעשי ה’" מזכיר אותה. דרכו הגיע חלק מן האיגרת למחבר ספר "מעשה בוך" (באזל שס"ב), שכלל את הסיפור בספרו. ב"מעשה בוך" נמצאת העדות הנדפסת הראשונה על גירוש שדים בצפת

גירוש שדים בתקופת המקרא מעלה את דמותו של שלמה, כאשר החל מימי הבית השני נוסף עוד פן לדמותו של שלמה – יכולתו לשלוט בשדים. יכולת זו מתבטאת בשתי מסורות עיקריות: א) מסורת בדבר השימוש של שלמה בשדים לבניית בית המקדש. ב) מסורת על כוחו של שלמה לרפא חולים באמצעות גירוש שדים.

במסכת פסחים (קי”ב:) נאמר כי: “ לא יצא יחידי בלילה לא בלילי רביעיות ולא בלילי שבתות מפני שאגרת בת מחלת היא ושמונה עשרה רבוא של מלאכי חבלה יוצאין, וכל אחד ואחד יש לו רשות לחבל בפני עצמו”.  ניתן להבין מכך כי חכמים חששו משדים שיזיקו יותר מאשר חשבון הגזרה. השדים נקראים בשמות שונים בדברי חז"ל: שעיר, הני תרי כושאי של שלמה וכו` מסרינהו לשעירים.