הממסד הישראלי ראה ביהודי אירופה מועמדים מתאימים ועדיפים לעלייה ארצה לשם כינונה של מדינה מערבית אך בלית ברירה פנה בן-גוריון גם ליהודים הערבים.

העבודה הנוכחית עוסקת במדיניות ישראל כלפי העולים מצפון אפריקה, תוך התמקדות בהיבט הגזעני במסגרת אותה העלייה.

הציונות האירופית ראתה עצמה כמצילת המזרחיים מהתנאים הפרימיטיביים ומהעוני אל תוך חברה מערבית חדשה שמאופיינת בסובלנות ונהורות. ערכים שהמזרחיים לא הכירו. בן גוריון תיאר את העולים המזרחים כמי "שבאו אלינו ללא ידיעת אלפא-ביתא, ללא סימן של חינוך יהודי או אנושי".

העבודה הנוכחית עסקה במדיניות ישראל כלפי העולים מצפון אפריקה, תוך התמקדות בהיבט הגזעני במסגרת אותה העלייה.

הבדיקה כללה דיון מדיניות הסלקציה במסגרת עלית יהודי מרוקו וכן בחינת המצדדים והשוללים את תכנית הסלקציה.

ממצאי המחקר מעלים בין היתר כי יהודי מרוקו שאפו להגיע למדינת ישראל מטעמים כלכליים, ביטחוניים וציוניים, אך הממסד הישראלי ראה אותם כאוכלוסייה נחשלת. בן גוריון כינה את יהודי מרוקו "פראים" והשווה אותם לשחורים שהובאו לארה"ב כעבדים שולמית אלוני כינתה מפגינים מזרחים כ"ברבריים". בן גוריון אף, השווה את המזרחיים לעבדים-הכושים בארה"ב וכי המזרחים היו ברברים לדעתו והם ופגעו באופי של ישראל כמדינה מערבית. הדימוי אודות יהדות מרוקו הוביל למדיניות מפלה ביחס לקריטריונים אשר עמדו בבסיס עלייתם לישראל. כלומר הממסד הישראלי הגביל את עלייתה ויצר מדיניות סלקטיבית בקליטת יהדות מרוקו.