עבודת סמינריון אקדמית הבוחנת את ההיבטים המוסריים הנובעים מבעלות גורמים פרטיים על אמצעי התקשורת, תוך התייחסות לתקשורת הכתובה וריכוזה בידי איילי הון.

"בחמש השנים האחרונות הצליח מספר מצומצם של תאגידים תעשייתיים גדולים במדינה לצבור יותר כוח של תקשורת ציבורית – כולל בעלות על החדשות – מאשר היה אי פעם, בהיסטוריה העולמית, לעסק פרטי כלשהו" .
ואכן, בישראל, החל משנות ה-90 הצמיחו תאגידי תקשורת ענקיים, בבעלות פרטית, כאשר מגמות אלו אינן ייחודיות לישראל. תהליכים דומים, החלו בארצות-הברית ובמערב אירופה. למשל, בחינת תקשורת ההמונים בארצות-הברית העלתה כי מספר גדל והולך של ארגוני תקשורת (עיתונים, כתבי-עת, תחנות רדיו וטלוויזיה, אולפני סרטים וכולי) נשלט בידי מספר מצומצם ומצטמצם של בעלים. תמונה דומה מתגלה בגרמניה (ברטלסמן, קירש), באיטליה (ברלוסקוני), בצרפת (הרסנט) ובמדינות רבות אחרות.
העבודה הנוכחית תבחן את ההיבטים המוסריים הנובעים מבעלות גורמים פרטיים על אמצעי התקשורת, תוך התייחסות לתקשורת הכתובה וריכוזה בידי איילי הון.
דוגמה לכך היא נוחי דנקנר.
נוחי דנקר, איל ההון המקומי, העומד בראש קבוצת האחזקות IDB, ובעל הון המוערך בשנת 2010 כמיליארד דולר, אינו החזיק בעבר באחזקה כלשהי בתחום המדיה, בניגוד לבעלי הון מרכזיים אחרים במשק הישראלי, ובהם יצחק תשובה, יוסי מימן ומשפחת עופר, אשר לכולם אחיזה בזכייניות טלוויזיה מסחרית. בשנת 2001 נודע כי נוחי דנקנר ניהל מגעים עם בעל השליטה בעיתון מעריב. ובכן, דנקנר, החליט לרכוש 59% ממניות מעריב, תמורת 140 מיליון שקל.

השאלה בה תעסוק עבודה זו האם בעלות איילי הון על העיתונות בישראל הנה מוסרית?
הפרק הראשון יעסוק בשאלה, כיצד בעלות איילי הון על העיתונות בישראל עונה על צרכים כלכליים?
הפרק השני יעסוק בשאלה האם בעלות איילי הון על העיתונות בישראל הנה מוסרית?
שאלות אלו יקבלו מענה במסגרת העבודה, תוך התייחסות להשלכות הכלכליות והמוסרות העומדים בבסיס המגמות בשוק התקשורת הכתובה בישראל.