תרפיה באומנות מוגדרת כתהליך טיפולי שמשתמש בביטוי האומנותי כדי לחבר בין עולמות פנימיים וחיצוניים של אדם, באמצעות הסמליות שלו, דהיינו, זוהי דרך עבודה תוך שימוש בשפה האמנותית. תרפיה באמנות הושפעה מתחומי ידע כגון הפסיכואנליזה הפרוידיאנית, כדרך לבטא את התת-מודע באמצעות דימויים.

סקירת הספרות הנוכחית עוסקת בנושא: בין טיפול לחינוך בגישתה של נונה אורבך – מכנה משותף, השפעות, תיאוריה ופרקטיקה.

נונה אורבך הדנה רבות בחינוך לאומנות טוענת כי "טיפול באמנות עוסק ונע כל העת באופן ספירלי בין חומר לרו ח. זהו עיסוק אלכימי, שבו חומר מייצג רוח ולהפך בו-זמנית" ,לטענתה החומר מלמד על נפש האדם ולדבריה: "מתוך התבוננות בתהליכי יצירה של אמנים, תלמידים, מטופלים ושלי עצמי, אני למדה שהחומר למרות אילמותו יודע לספר לא מעט על הנפש שלנו

החומרים בשיעור האומנות מספקים תובנות ומעורבות בהווייתו של התלמיד , כלומר, מאחר שלחומרים יש הרבה מה לומר עוד בטרם התגלמותם בקומפוזיציה, בצורות ובמרקמים.

בחדר האומנות , המורה לאומנות הפועל גם כמטפל באומנות "… מתרגם את השקפת עולמו לאופן ארגון חפצים וחומרים בחלל. סידור רהיטים הסטודיו ואופן הגשת החומרים המצויים על מדפים או במכלים שונים יוצרים הזדמנות ליצירה.

התיאוריה של  פיאז'ה מדגישה  שתהליך  רכישת  ידע מתממש רק בתנאי שהתלמיד פעיל. סביבת לימוד פעילה מאפשרת לתלמיד לרכוש מיומנויות ולפתח חשיבה יצירתית ומסתעפת וזאת באמצעות הוראה המעודדת את התלמידים לעסוק בידע. במילים אחרות, הוראה המאפשרת למידה  פעילה

האומנות והיצירה היא דוגמא לחינוך משחרר באמצעות הקניית חינוך שאינו פדגוגיה רגילה, חינוך שאינו מעניק עוצמה רק למורה, אלא מאפשר לילד לחפש את צפונותיו, גבולותיו, יכולותיו וביטויו האישי. הציור מעניק שחרור ממגבלות ומחוקים נוקשים מלמד את הילד לפעול באופן אוטונומי, משוחרר, נטול עכבות. התוצאה היא ביטוי רגשי וצמיחה קוגניטיבית.