המילה פמיניזם נולדה לפני מאה שנים לערך. בתחילה היא שימשה כאבחנה רפואת בלבד אשר נועדה לתאר גבר בעל אפיונים נשיים, עם הזמן השימוש במילה "פמיניזם" הפך למושג בתחום הפסיכולוגיה, כאשר הוא שוב קיפל בתוכו משמעות שלילית : אבחון של אישה בעלת תכונות אופי "גבריות" כמו רצון ללמוד, שאפתנות, אומץ וכדומה.

סקירת ספרות לעבודת סמינריון אקדמית הבוחנת את המתח בין מוצא עדתי (מזרחי/אשכנזי) ובין המאבק הפמיניסטי

ההגדרה המילונית למונח זה היא "אידיאולוגיה של שחרור האישה"

הפמיניזם מאמין במספר עקרונות עיקריים וביניהן, כי נשים הן בני אדם וכי שני המינים שווים בכול התחומים המהותיים וכי על החברה להכיר בשוויון זה.

תחילתה של הפעילות הפמיניסטית החדשה בישראל החלה בסוף שנת 1970, עם הופעתן של הקבוצות ראשונות להעלאת התודעה, בחיפה, בירושלים ולאחר מכן גם בתל אביב.  מתקופה זו ואילך, הונח הבסיס לחשיבה ולעשייה הפמיניסטית בישראל. תחילתה של הפעילות הזו בקבוצות קטנות של נשים שנפגשו בקבוצות להעלאת התודעה במקומות שונים בישראל, ללא כל גוף או ארגון שאיחד את כולן

הגישה הביקורתית המובהקת ביותר היא הגישה הפמיניסטית רדיקלית המתמקדת בדיכוין של הנשים על ידי הפטריארכיה. על פי גישה זו ההבדלים בין הנשים לגברים הנן פועל יוצא משעבודן החברתי. הנשים שונות מין הגברים בתכונותיהן ועל כן נועדו למלאכות שונות הנחשבות לנחותות כמו בישול, ניקיון וטיפול  וערכה של האישה נקבע ביחס לצרכי הגברים

החל מאמצע שנות השישים התפתחו גלי התעוררות לאומניים של מספר מיעוטים אתניים כגון הסלמה בפעילות המחתרת באירלנד, סכסוכים אתניים בבלגיה ולעניינו התחזקות תנועות קיצוניות בקרב הכושים-"הכוח השחור" ו"הפנתרים השחורים". תנועות אלו שמשו למקור ויצרו קרקע נוחה עם צמיחת תנועת מחאה אתנית בישראל.

הפמיניזם מזרחי מתייחס למאבק פמיניסטי למען התעצמותן של נשים מזרחיות ושל נשים שחיות ופועלות בתוך הקשרים של תרבויות וסביבה ישראליים. הפמיניזם המזרחי רואה בפמיניזם הישראלי זרם המקדם שוויון מגדרי וזכויות אדם לכל הנשים מנקודת מבט אוניברסלית, המאבדת תוך כדי כך את הרגישות לצורכיהן המיוחדים של קבוצות נשים המשתייכות לתרבות המזרחית ולנשים עניות.