ייצוג האישה בסרטים הישראליים המוקדמים הסתמך על דגמי המלודרמה ההוליוודית ונמנע מהצגת האישה כסובייקט. לרוב זהותה נגזרה מהאיש שלצידו עמדה ומנכונותה ליטול חלק פעיל בקורבן שהוא עצמו הקריב.

סקירת ספרות לעבודת סמינריון הבוחנת את ייצוג האישה בסרטי קולנוע ישראליים 

בעוד גברים מוצגים כרוב ה-"נורמאלי" בחברה, נשים מוצגות כמיעוט ה"אחר": החריג, הפגום, השולי. מסגור כזה של נשים בתקשורת הוגדר  כ-"הכחדה סימבולית". התקשורת הישראלית, אם כן, מרבה להנציח את שני קצות הדיכוטומיה השמורים בתרבות הגברית לנשיות: ה"מדונה" (או "חווה", או "קדושה") מזה וה"זונה" (או "לילית", או "קדשה") מזה.

הקולנוע הישראלי דוחק את הפמיניזם לשוליים שכן לא ניתן להציג את הפמיניזם עקב הדגשת המיליטריזם בחברה הישראלית והדגשת מורשתו של הצבר הלאומני הגברי. הקולנוע הישראלי, עוד בתקופת הישוב, רמז על עליונותה של החברה היהודית חלוצית על זו המזרחית, כאשר החלוצות הוצגו כחברות שוות לדוגמה בסרט "הם היו עשרה", ואילו מהאישה היהודייה המזרחית נשללת זכות הדיבור בסרטים ישראלים

על פי מחקרים עדכניים שימוש בפרובוקציה מינית הכוללת גירויים מיניים, עירום נשי והפגנת מיניות בפרסומות מגרה את הסקרנות ותשומת הלב הצרכנית. יחד עם זאת נמצא כי הצגת ארוטיקה נשית עדינה אשר אינה חושפת בקיצוניות עירום נשי ואינה מציגה מיניות נשים באופן נועז, יעילה בשל היותה מסקרנת, מגרה, מסתורית ובלתי גלויה ולכן יש לעשות שימוש בפרובוקציה המציגה  ארוטיקה עדינה.

ניתן לראות כי המאבק הפמיניסטי מאופיין בתהליך מחזורי של גאות ושפל. תקופות של עליה במודעות לנושא, בכתיבה על פמיניזם ומעמד האישה ותקופות של נסיגה. מצד אחד עדיין רבות הפרסומות שבהן נעשה שימוש באשה כאובייקט מיני, כאחראית על המרחב הדומסטי – מכבסת, תולה, מגהצת ומבשלת, אך עם זאת ניתן לראות יוזמות של ארגוני נשים העושים שימוש בגוף האישה למען האישה, למשל בפרסומת למלחמה בסרטן השד.