עבודת סמינריון אשר בוחנת את יחסה של איראן האיסלמית לנשים, מיעוטים ושלטון.

התנועות האסלאמיסטיות ככלל, צמחו ועלו כגורם חברתי ופוליטי במזרח התיכון, ושימשו ככלי ביטוי עיקרי להתנגדות לסדר החברתי והפוליטי הקיים שהיה רע מיסודו היות והמוסלמים נטשו את האסלאם כדרך חיים, ואמצו לעצמם את מנהגי המערב ואת המודרניזציה המערבית. תנועות אלה שואבו את כוחן מדת האסלאם.
האסלאמיזם היא תגובת המוסלמים למודרניות אשר נתפסה כמאיימת על הזהות ועל התרבות המקומית, שדת האסלאם תופסת בה מקום מרכזי. הדת הפכה לגורם המאפשר פעילות תוקפנית כנגד השלטון שאינו דתי, וכנגד המשטר החילוני בכלל. זהו אקטיביזם פוליטי בשם הדת, המופעל על ידי המשטרים וגם על ידי האופוזיציה להם. עוצמת התופעה של האקטיביזם הפוליטי הפועל בשם הדת, באה לידי ביטוי קיצוני באיראן, בה שלטון המדינה החל משנת 1979, בידי המוסדות הדתיים, אנשי הדת הם גם ראשי השלטון החילוני. כמו כן, חוק האסלאם נקבע כחוק המדינה במקום מערכת החוקים החילונית-אזרחית .
עבודה זו תעסוק באיראן, מדינה אסלאמית במזרח התיכון. מרבית העם האיראני הוא מוסלמי, כאשר 89% משתייכים לזרם השיעי – הדת הרשמית במדינה החל ממהפכת חומייני -1979.