עבודת סמינריון הבוחנת את הקשר בין תהליך פיטום בעלי חיים תוך התמקדות בפיטום כבד אווז, לבין האחריות המוסרית של ארגון מועצת הלול.

הנושא של היחס בין האדם לבין בעלי חיים אחרים זוכה להתעניינות ציבורית רחבה בעשרות השנים האחרונות ואם נתייחס להיבט המוסרי, נעמוד בפני השאלה האם ועד כמה ראוי הוא שבעלי חיים ישמשו כאמצעי עבור האדם? קיימות השקפות וגישות שונות בנוגע לסוגיית מוסר זו כאשר השקפה קיצונית אחת, גורסת כי האדם, הוא יצור העילאי בכדור הארץ ולכן הוא רשאי וזכאי לעשות כרצונו בכל ייצור חי אחר. מנגד קיימת ההשקפה הגורסת כי בעלי חיים, זכאים למעמד השווה לזה של בני אנוש ולכן על פי גישה זו יש לאסור למשל, את תהליך הפיטום באווזים. גישת הביניים אינה מקבלת אף לא אחת משתי הגישות הקיצוניות. על פי השקפת הביניים, על האדם לגלות התחשבות בבעלי החיים ולדאוג לרווחתם. במלים אחרות, אין לקבל את הגישה הראשונה, האינסטרומנטאלית קיצונית, לפיה האדם יכול לעשות ככל שיחפוץ בבעל חיים. השקפת הביניים גורסת שיש להטיל הגבלות על השימושים שבני אדם עושים בחיות, תוך שאיפה לשפר באופן הדרגתי את מצבן. ומכאן אנו מגיעים לנושא תהליך הפיטום המנוגד לחוק צער בעלי חיים לפיו "לא יענה אדם בעל חיים, לא יתאכזר אליו ולא יתעלל בו בדרך כלשהי" ולרווחתם הכללית של בעלי החיים ובכלל זה האווזים. הקונפליקט בנושא פיטום האווזים בישראל החל בשנת 1993, עם פרסום כתבה בעיתון "חדשות" שהעלתה את הנושא לסדר היום של מפטמי האווזים, ארגוני צער בעלי חיים, מועצת הלול, משרד החקלאות ודעת הקהל בישראל.