החברה המקראית הושתתה ביסודה על  התודעה המוסרית האוניברסאלית של שוויון ערך האדם: כאשר כל בני האדם הם אחים ואסור להם לרצוח זה את זה או לשעבד זה את זה.

סקירת הספרות הנוכחית עוסקת באבות ובנות במקרא ומערכת היחסים ביניהם.

המערכת הזוגית גם מושתתת על שוויון בין הגבר לבין האישה ומתייחסת לחלוקת התפקידים כאחריות משותפת, אך בפועל האישה באחריות הגבר והוא בעל הבית ותכולתו. יוצא כי הגבר הוא השולט והאישה היא הנכנעת. מעבר לכך רק לגבר עומדת הזכות לבטל את הנישואין ולא ולתת לאשתו גט כריתות ורק הוא יכול – והיא לא – לקחת על פניה נשים נוספות. מכאן ניתן להבין כי המערכת הזוגית בתקופת המקרא הושתתה על אי שוויון בין הגבר לאישה

על פי ספרות חז"ל, חייב האב ללמד את בנו אומנות[1] , אך  לא קיימת דרישה מקבילה לגבי הבנות, הבנות למדו, ככל הנראה מאימותיהן מיומנויות חשובות הקשורות במשק הבית, כמו אריגה ובישול.[i][3] בעולם העתיק מיומנות הכתיבה הייתה נדירה בקרב גברים ואצל נשים על אחת כמה וכמה. על פי ההלכה נכתבו מזוזות בידי נשים, תפילין אך היו פסולים לשימוש[2]. נאסרה על נשים מלאכת הסופרות [3]. עם זאת נשים בנות מעמד גבוה הורשו לעסוק בכתיבה. הנשים העניות ביותר לא קיבלו כל חינוך מקצועי ועל כן לא יכלו לעסוק בכל מקצוע שמעבר לאלו שנלמדו בבית. כמו כן, נדרש מהנשים ככלל שלא תתבטלנה , שכן "הבטלה מביאה לידי זימה"[4] לכן היו גם נשים אשר מכרו תוצרתן בשוק[5]  המקורות מלמדים כי נשים חדרו לספירה הציבורית והורשו לעיתים לעבוד ולעסוק במקצועות שונים, אך אין זה כולל את מרבי הנשים, אלא שכבה מצומצמת.

הפקרת בנים במקרא, נדונה רבות, אך לא נמצא סיפור המתאר על הפקרת בנות במקרא. אחד הסיפורים המקבילים לסיפורה של בת יפתח הוא סיפור עקדת יצחק. בן ראובן. במאמרה על הפקרת בנים במקרא טוענת כי בכל מקרה הפקרת בנים המוזכרת במקרא משתמשים במילים "ילד או נער" ולא משתמשים במילה בן. עצם ההפקרה יוצרת  ניכור ומעין הדחקה כאשר האם אינה קוראת לבנה בן דבר זה עוזר לה להתגבר על הפירוד.