מראשית המאה העשרים הפכו אנשי האקדמיה ואישים מקצועיים חיצוניים אחרים לגורמים מרכזיים בעיצוב תחומי ההוראה ותכניות הלימודים. תפיסות שונות של ההוראה, על-פי גורמים אקדמיים אלה, מבקשות לשנות ולהשפיע על מערכת ההוראה. ביטוייה של כל אחת מן התפיסות הללו משתקף בעמדותיהם של אנשי האקדמיה ובאופיין של תכניות הלימודים.

סקירת ספרות לעבודת סמינריון אקדמית הבוחנת את תרומת התכנית העל-תחומית קונסטרוקטיביסטית -עצמאות-לתלמידים – מנקודת המבט שלהם ושל המורים המנחים.

כמחנכים יש לנו מידה רבה של שליטה על מה שאנו מלמדים, אך הרבה פחות שליטה על מה שהתלמידים לומדים. כל תלמיד בונה את המשמעות הייחודית שלו באמצעות התהליכים הקוגניטיביים שלו

הגישה הפוסטמודרניסטית מתייחסת בביקורתיות כלפי טענות לאמת אחת גדולה ומחפשת את הרב-משמעותיות המצויה בכל עמדה ובכל טענה לגבי המציאות

נקודת המוצא לבניית קורס עצמאות הינה על-פי המודל העל-תחומי. חלק זה יעסוק בהבדלים ובפערים בין הלמידה וההוראה על-פי תחומי-דעת לבין למידה והוראה על-פי המודל העל-תחומי, או כפי שהם נקראים בלעז: דיסציפלינה וטרנסדיסציפלינה.

בקורס "עצמאות" מתנסים התלמידים בבחירת נושאים לחקר, תכנון זמן ושלבי העבודה, לקיחת אחריות על איתור חומרים וארגונם, תוך חיבור מתמיד למציאות והאקטואליה הסובבת אותם. תהליכים אלה נמצאים בהלימה לגישה האינטגרטיבית ללמידה.

שלושת המודלים הללו רגישים לצרכים ההתפתחותיים של התלמיד, אך קיימים ביניהם הבדלים במידת מחוייבותם לתחומי הדעת. בבסיס הבדלים אלו מידה שונה של חופש בתכנון הקוריקולום. במודל הרב תחומי, למשל, אין פריצה של מסגרת תחומי הדעת, אך נעשה בו מאמץ להאיר נושא משותף דרך כל אחד מתחומי הדעת. לעומתו, המודל הבין-תחומי שובר מחיצות בין מספר תחומי דעת קרובים, כדי להתמקד במשותף וברלוונטי לטיפול בנושא מסוים.