מקורה המשפטי של עסקת מקרקעין היא בפקודת העברת קרקעות המנדטורית (1926) אשר קבעה כי כל הסכם מקרקעין נבחן על פי הדין ועל פי כללי היושר.

העבודה הנוכחית בוחנת את תקנת השוק במקרקעין באמצעות בחינת הסעיפים 9,10 ו125 בחוק המקרקעין.

חוק המקרקעין קובע בסעיף 9 כי "התחייב אדם לעשות עסקה במקרקעין ולפני שנגמרה העסקה ברישום חזר והתחייב כלפי אדם אחר לעסקה נוגדת, זכותו של בעל העסקה הראשונה עדיפה, אך אם השני פעל בתום- לב ובתמורה והעסקה לטובתו נרשמה בעודו בתום- לב – זכותו עדיפה". עוד קובע החוק בסעיף הבא כי "מי שרכש זכות במקרקעין מוסדרים בתמורה ובהסתמך בתום לב על הרישום, יהא כוחה של זכותו יפה אף אם הרישום לא היה נכון". בנוסף, על פי סעיף 125 (א) "רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתכנו, אולם אין בכך כדי לגרוע מהוראות סעיפים 93 עד 97 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], תשכ"ט-1969. (ב) רישום בפנקסים לגבי מקרקעין לא-מוסדרים יהווה ראיה לכאורה לתכנו".

עניינה של העבודה הנוכחית הוא תקנת השוק במקרקעין.

הבדיקה כללה פירוט אודות הגיון של תקנת השוק, הסתמכות על המרשם, מהות המרשם, היחס בין סע 125 ל- סע 10, פגמים בזיהוי הבעלים, פגמים בבעלות, תום לב, רישום, הערת אזהרה, עיקול וייפוי כוח מזויף ו – תקנת השוק ועסקאות נוגדות.

ממצאי המחקר מעלים בין היתר כי תקנת השוק מתבססת על מוסד במשפט העברי, אשר מתנגד לגזלת קרקע, כאשר נאמר כי "הקרקע אינה נקנית לגזלן לעולם, אלא ברשות בעליה עומדת. .." . על כן, הדרישות המחמירות בחוק המקרקעין נועדו לאפשר לרוכשי נכסים המעוניינים בכך לפעול במסלולי רכישה בטוחים . התנאים של תקנת השוק במקרקעין הם רכישת זכות במקרקעין, בתמורה, בתום לב (הרוכש), במקרקעין מוסדרים, בהסתמך על הרישום בפנקסי המקרקעין .

חקיקה ופסיקה

חוק המקרקעין תשכ"ט, 1969