בימי הבית השני הייתה הסנהדרין המוסד העליון בחיי האומה היהודית בהיותה עלת סמכות מחוקקת ושופטת.  הסנהדרין ייצגה את ההנהגה של העם ווכן שמשה כבית מדרש עליון ללימוד התורה. הסנהדרין מוקמה בחצרות המקדש ומפאת קודשו של בית המקש גם קיבלה את סמכויותיה: "המקום גורם"

עבודה זו דנה בתפקיד הסנהדרין ונשיא הסנהדרין בתקופת בית שני לאחר חורבן בית שני

בתקופת החשמונאים בארץ ישראל, בראשותו של אלכסנדר ינאי, מלך יהודה עד שנת 76 לפנה"ס, פעל סנהדרין. ההנחה היא שמוסד הסנהדרין היה גוף של חכמים, או מוסד פוליטי, חקיקתי ומשפטי. רק לאחר חורבן בית שני היה הסנהדרין מורכב רק מחכמים. לאחר המרד החשמונאי עלתה חשיבותו של הסנהדרין, אך כוחו התנודד בהתאם ליחסיו עם המלכים.

רוב הראיות מצביעות על מנהיגות רגשית, בעלת חזון. לא היה כל ניגוד בין הסמכות התורשתית של הנשיאים לבין יכולתם להוביל דוגמא, להמציא ערכים שעסקו בדאגות חברתיות חשובות, לתקן חוקים ולהתמודד עם האידיאלים העמוקים ביותר של חסידיהם, ליצור אידיאלים חדשים ולעורר השראה מחויבות.

הסנהדרין ומנהיגיו הובילו את העם היהודי דרך כמה משברים חמורים, כולל התקפות על אמונות יהודיות על ידי הלניסטים ורדיפות מצד הרומאים. חורבן בית המקדש השני וירושלים על ידי הרומאים היה קטסטרופה עבור העם היהודי. מאות אלפי יהודים נהרגו ומספר גדול של יהודים נמכרו לעבדות. המרד בראשות שמעון בר כוכבא (132-135) הסתיים באסון ובעקבותיו היתה רדיפה דתית קשה. דברים לא יכלו להיראות עגומים יותר לעם היהודי. מה שהוביל לקיומם של אנשים נרדפים ומפוזרים ללא ארץ או בית מקדש לאחד אותם.

העבודה מתמקדת במקורות רבניים יהודיים קלאסיים, כגון המשנה, התלמוד ובפרות אקדמית, אשר בחנו את תפקודו של הסנהדרין, הגוף המוסמך של ישראל העתיקה.