על פי הרמב"ם אשר עסק בתפקידו של נשיא הסנהדרין: " הגדול בחכמה …ראש הישיבה; …. העומד תחת משה רבנו…. אב בית דין ( משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם, פרק א', הלכה ג').

העבודה הנוכחית תבחן את מחשבתו הפוליטית של הרמב"ם לאור מקורותיו האריסטוטליים והיהודיים מימי הביניים.

הסנהדרין בימי הבית השני היה  המוסד העליון בחיי האומה היהודית בהיותה בעלת סמכות מחוקקת ושופטת. הסנהדרין ייצגה את ההנהגה של העם ווכן שמשה כבית מדרש עליון ללימוד התורה. הסנהדרין מוקמה בחצרות המקדש ומפאת קודשו של בית המקש גם קיבלה את סמכויותיה: "המקום גורם" (סנהדרין יד ב ועיין ספרי שפטם פ"י קנד).

הרמב"ם ראה במדינה ובפוליטיקה דבר טבעי, כאשר השלטון והסמכות מהווים אמצעי להשגת תיקון הגוף והנפש.   על המנהיג לקבץ את בני האדם, שכן קיימת ביניהם תלות הדדית ולכך אחד עיסוק המייחד אותו. המנהיג נדרש לגשר על הפערים באופיים של בני האדם, כלומר קיימים פערים אנושיים גדולים ועל המנהיג להסדיר את הקיבוץ האנושי.

"משנה תורה" של הרמב"ם הנו ספר המצוות אשר השפיע על כתיבת ההלכה.  מצוות הרמב"ם כפי שהופיעו בחיבורו למסורת ולחוק התלמודי.  המשמעויות השונות של "משנה תורה" של הרמב"ם כוללות ראשית הצגתן של המצוות באופן ייחודי אשר יוצר הגדרה חדשה למושג "מצווה". כלומר מצווה מוגדרת כקטגוריה המארגנת של פרטי ההלכה שמסביבה ולא רק פקודה מפורשת.

הרמב"ם טוען כי השכל הנה מהות הנפש האנושית ובכך מאמץ את התיאוריה האריסטוטלית המגדירה את הנפש כ"צורה" של הגוף ומדגיש כי ה"צורה" של נפש האדם – השכל – מצויה בו רק בכוח ועל האדם מוטלת החובה להוציאה אל הפועל.

ניתוח הפרקים, פרשנותן, ההקבלות בספרות המקראית וכן בספרות המקצועית העלו מסלול או תהליך הדרגתי, במסגרתו יכול האדם להגיע אל פסגת ייעודו האנושי והיא  ההתחברות אל האל, ההידמות לאל והשגת הקיום הנצחי.