חייהם , מנהגיהם וחוקיהם של כת האיסיים נסבו סביב העיקרון הבא – מציאת האושר העליון, כלומר השאיפה היא להגיע לדרגה העילאית של ההתקרבות לאלוהים וזאת באמצעות פרישה מהבלי החיים, טהרה ושיפור עצמי.

סקירת ספרות הבוחנת את נושא תפילות הקבע במגילות קומראן ובמקורות חז"ל.

בתקופת המקרא לא מוזכרת  מצווה להתפלל וכן לא מוזכרים מועדים שבהם צריכים להתפלל, אבל העובדה שיש הרבה תפילות במקרא מפוזרות ומגוונות, מלמדת כי תפילה בתקופת התנ"ך היה דבר מאוד שכיח וחשוב, והייתה בלי נוסח קבוע. כלומר, תפילות הקבע התבססו על תפילות ספונטניות בתנ"ך.

בתקופת בית המקדש הראשון (מ-960 לפנה"ס ואילך), במשנה מוזכרת תפילת 'קריאת שמע' כחלק מתפילות הכוהנים בבית המקדש. על פי המקורות הקיימים,  כל ישראל נהגו לקרוא 'קריאת שמע' כבר בתקופת הבית.

בתקופת בית שני, שמעון הפקולי סידר את תפילת 'שמונה עשרה' בפני רבן גמליאל נשיא הסנהדרין ביבנה , בשל  השפעתן של אמונות והשקפות עולם של קבוצות וכתות דתיות שקמו בתקופת בית שני ולאחריה בתוך העם היהודי (איסיים, צדוקים, הנוצרים היהודים ואחרים), ושילובן בתפילות.

בסוף ימי בית שני התחילו לאט לאט לגבש את תפילות הקבע. בהתאם למשנה במסכת ניתן להבין כי הכוהנים התפללו תפילת שחרית שכללה את הדברים הבאים: ק"ש עם ברכות, עשרת הדברות, ברכת העבודה וברכת כוהנים (שנזכרה בתורה).

התפילה המשותפת בקומראן, שירתה פונקציה פולחנית, כתחליף לקורבנות והיא נערכה יחד עם שאר הפעילויות הקהילתיות של הקבוצה.  סדרי התפילה נערכו בזמנים מדויקים על פי לוח השנה הקוסמי כפי שהובן על ידי הקבוצה.