מטרתו של המחקר הנוכחי הייתה לבחון את הקשר בין סגנונות התקשרות לבין יכולת דחיית סיפוקים, כאשר רציונל המחקר והשערותיו היו כי יימצא שבעלי סגנון התקשרות בטוח הם בעלי דחיית סיפוקי גבוהה יותר מבעלי סגנונות חרד ונמנע דומיננטיים ויימצא שבעלי סגנון התקשרות נמנע דומיננטי הם בעלי דחיית סיפוקים במידה רבה יותר מבעלי סגנון התקשרות חרד דומיננטי.

היכולת של ילדים לדחות סיפוקים קשורה למגוון של תוצאות חיוביות בבגרות, מה שמסביר את החשיבות בסיוע לילדים צעירים לשכלל את יכולתם לדחות סיפוקים (2015 Kumst & Scarf). מחקר זה מטרתו לבחון את תיאוריית ההתקשרות כהסבר לדחיית סיפוקים. המשתנה המסביר הוא סגנון התקשרות, מוגדר כאופי ההתקשרות בין הילד להוריו. אופי או סגנון ההתקשרות להיות בטוח, נמנע או חרד. סגנון בטוח מתאפיין בקשר רגיש ויציב, סגנון נמנע מתאפיין בקשר בו הילד נדחה על ידי הוריו  וקשר חרד מתאפיין בקשר לא עקבי, חסר רגישות בן הילד להוריו (Surcinelli, Rossi, Montebarocci, & Baldaro, 2010). המשתנה המוסבר הוא המשנה דחיית סיפוקים המוגדר כיכולת לדחות את הסיפוק לטווח קצר כדי להשיג מטרות לטווח ארוך (Bembenutty, & Karabenick, 2013).

העבודה הנוכחית בהיותה עוסקת בקשר בין סגנון התקשרות לבין דחיית סיפוקים בקרב ילדים, מהווה תרומה תיאורטית ומחקרית בתחום הנדון וכן תספק תובנות והמלצות יישומיות עבור הורים ואנשי חינוך אודות שיפור יכולותיהם של ילדים לדחות סיפוקים.

הבדיקה תיערך באמצעות מחקר כמותי אשר יכלול הפצת שאלון בקרב ילדים וכן ניסוי הבוחן את יכולת דחיית סיפוקים בקרב ילדים.