בשנות החמישים ההוצאה הכלכלית הכבדה ביותר אתה משפחה הייתה צריכה להתמודד ביום יום הייתה סעיף המזון ושעמד על 40% מסך ההוצאות הכולל למשק בית. כמו כן, ל- 40%  בלבד ממשקי הבית היה מקרר; שאר משקי הבית השתמשו בארגז קרח.

סקירת הספרות הנוכחית עוסקת בשיקוף העוני בשנים 1948- 1957 בעיתון דבר.

ב-23 במאי 1950 פורסם בעיתון דבר כי "…בשבוע שעבר הוקמה בהרי ירושלים, על מורדותיה של כסלון הדרומית, ה"מעברה" הראשונה בארץ. ה"מעברה" היא יישוב זמני, אשר תושביו, המוצאים ממחנות העולים לעבודות ייעור, מתגוררים באוהלים עם משפחותיהם".

בתקופה הנדונה התמודדה המדינה עם הבדלים בין עולים לוותיקים ותנאי מחייה ירודים במעברות, כאשר ותיקי הארץ נטו לבחון את מנהגי העולים : מצב ילדיהם, חינוכם, לבושם, תזונתם והתנהגותן של הנשים, בעיקר תפקודן כאימהות.

עוני הוא מושג תלוי תרבות וזמן. הוא שונה מחברה לחברה ולכן גם נמדד באופן שונה למרות שהמשמעות וההקשר של העוני דומים בכל חברה ותרבות: אדם עני הוא מי שרמת המחייה שלו בקושי מספיקה לו לנהל אורח חיים אלמנטרי בחברה בה הוא חי או שרמת רווחתו נמוכה בהרבה מהרמה הרווחת בחברה שלו.

ב- 8 בדצמבר 1949 פורסמה בעיתון דבר כי "…אחוז העולים הזקוקים עתה לסעד עלה מ- 10 ל- 30 עם העלייה ההמונית מן המזרח התיכון…" זוהי דרך המשקפת את מצב העוני שגרמה להתפתחות משטר הצנע שבמסגרתה נקבעו קצבות מזון, ביגוד וריהוט לכל אזרח באופן שהבטיח צרכי יסוד  והעיד על קושי כלכלי וחברתי בקרב האוכלוסייה .

על פי פרסומי האו"ם משנת 1958, ב-1957 גרו 11% מאזרחי ישראל בדירות בנות חדר אחד, 25.5% בדירות בנות 3 חדרים ו-62% בדירות בנות 2 חדרים (לא כולל מטבח). אם לוקחים בחשבון שממוצע הנפשות למשפחת עולים עמד באותה תקופה על 6.8-5.6 נפשות מתקבלת תמונה של דיור בצפיפות גבוהה.