סקירת הספרות הנוכחית בוחנת את שילוב אקדמאיות ערביות בשוק העבודה ומערכת החינוך כברירת מחדל עבורן.

האוכלוסייה הערבית מונה כ- 20.2% מהאוכלוסייה כאשר בישראל 578.2 אלף ילדים מתחת לגיל 15. מרבית האוכלוסייה הערבית משתייכת לדת האסלאם. אמנם ערבים רבים חיים בקהילות יהודיות, אך קיימת הפרדה חברתית, לאומית, דתית ותרבותית בין ערבים ליהודים. אוכלוסייה הערבית מתגוררת בעיקר בגליל, כאשר כ- 60% מהם חיים בגליל, 20% במשולש, 10% בנגב ו- 10% בערים המעורבות. מרבית החוקרים נוטים לתאר את החברה הערבית ככפרית- חקלאית, ואת המשפחה הערבית כמסורתית, מורחבת ופטריארכאלית, אף כי רווחת הטענה שחלו שינויים במאפיינים אלו לאורך השנים.
ואכן המיעוט הערבי, עובר תהליך מהיר של שינוי חברתי, אך למרות החשיפה לתרבות היהודית ולחברה הישראלית, הקהילה הערבית שמרה על מאפיינים מסורתיים ועל היותה חברה שמרנית עם מערכת ערבים, כללים, מנהגים וגבולות ברורים.
בחברה הערבית המזרח-תיכונית קיימים שלושה טיפוסים מרכזיים של היחידה המשפחתית: ה"חמולה", המשפחה המורחבת, והמשפחה הגרעינית. התמורות והמעבר לכיוון חברה מודרנית העמידו את המשפחה הערבית במצבי לחץ חדשים, בגלל מספר גורמים מורכבים: פוליטיים, חברתיים, כלכליים. המבנה המשפחתי המסורתי שהוא החמולה איבד מהשפעתו ומיכולתו לתמוך כלכלית בחברי המשפחה, וחלה ירידה גם במעמד המבוגרים ובסמכותם. כתוצאה מכך המשפחה הגרעינית הפכה לאחראית על שני התפקידים הכלכלי, והרגשי. המשפחה המורחבת קיימת עדיין במישור הפסיכולוגי אם כי פחות במישור המעשי. המשפחה הערבית מחזיקה עדיין במנהגים ובערכים הקשורים לדפוסי המשפחה הישנים – חמולה ומשפחה מורחבת. כאמור, על-פי המסורת, מתנהלת התקשורת בין חברי המשפחה הערבית בהתאם למבנה היררכי ונקבעת לפי גיל, מין, דור וסדר הלידה של בני המשפחה.