השיכון והבנייה היו גורמים מרכזיים בהתפתחות הכלכלית של ישראל, שכן לאורך ההיסטוריה, ישראל קלטה מספר רב של עולים.

סקירת הספרות הנוכחית עוסקת במאפייני בניית שיכונים כזירה ליצירת ישראלית חדשה.

ההגירה קדמה להקמתה של מדינת ישראל – גלים של פליטים יהודים הציפו את המדינה במהלך מלחמת העולם השנייה ואחריה . הצורך לספק דיור בהתראה קצרה למספר רב של משקי בית, במיוחד במדינה צעירה עם כלכלה לא מפותחת וללא מגזר פרטי יעיל, הכתיב מאמצים מתואמים שהובילו את המגזר הציבורי.

השיכון הוגדר כעדיפות לאומית, אחת המשימות המרכזיות שיבוצעו על ידי הממשלה. מלכתחילה, המטרה הייתה לשכן את רוב העולים בבתיהם. מדיניות זו הכתיבה את אופיו ופיתוחו של הדיור בישראל: בעלות על בתים נפוצה – כמעט 75% מהאוכלוסייה מתגוררים ביחידות דיור בבעלות פרטית – והשכרתם מהווה חלק קטן מהשוק.

תכנון השיכונים בשנות ה-50 כלל כ-1000 משפחות ועד 3700 תושבים.  המשפחות פוזרו בשטחי יחידות שכל אחת מכילה 200 דירות. בשכונת השיכונים, מרכז קהילתי ושירותים ציבוריים אחרים.

המודל הראשון היה הבלוקון, קרי: בית חד קומתי, דו משפחתי ובנוי מבלוקים. גודלה של כל יחידה  היה 24 מ"ר. רצפת היחידה היתה מבטון והגג מאסבסט.